כסף מאוויר: הסרט על "אייר ג'ורדן" - דרמת ספורט אפקטיבית
כסף מאוויר: הסרט על "אייר ג'ורדן" - דרמת ספורט אפקטיבית
“אייר" של בן אפלק ומאט דיימון על יצירתו של המותג והאופן שבו שינה את כלכלת הכדורסל, הוא שיר הלל ליזמות האמריקאית ואחד הסרטים המהנים שנוצרו לאחרונה
זו הפעם השלישית שמאט דיימון ובן אפלק משתפים פעולה כתסריטאים עם סרט בו השניים גם מככבים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אפלק - שהתגלה בשנים האחרונות כבמאי מצוין - מביים את שניהם. "אייר", סרטם המשותף החדש, מגיע אחרי "סיפורו של וויל האנטינג" (1997), שביים גאס ואן סאנט, ושעליו זכו השניים באוסקר לתסריט המקורי. "הדו-קרב האחרון" (2021) בוים על ידי רידלי סקוט. בקרדיטים של "אייר" אמנם מופיע שמו של תסריטאי אחר (אלכס קונברי) אבל אפלק הודה בראיונות שהוא ודיימון אחראים לדראפט שלבסוף צולם.
מעניין לשים לב לדינמיקה הקולנועית של השניים בפרויקטים המשותפים שלהם: בשלושתם מאט דיימון בתפקיד הראשי ואפלק במשני. וב"אייר", ממש כמו ב"הדו-קרב האחרון", אפלק מגלם את הבוס, את בעל הבית, ודיימון מגלם את בן טיפוחיו. מעניין לדמיין את הדיאלוג של השניים על המסך כהמשך לדיאלוג הפרטי של השניים בחיים, בתור מי שמציגים את עצמם כחברים מהשכונה בבוסטון כבר 42 שנה. אפלק מצליח יותר כבמאי ותסריטאי (סרטו "ארגו" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר), דיימון מפורסם יותר כשחקן, והקריירות של שניהם ידעו עליות וירידות. בסצנות המשותפות המעטות שלהם בסרט, קשה שלא לחשוב שהם משחזרים על המסך את הדינמיקה הפרטית ביניהם, איזשהו משא ומתן תמידי בין חזון ובין חרדה, בין הרצון להמר על ההצלחה הבאה גם במחיר כישלון, ובין הנטייה ללכת על הדבר הבטוח.
"אייר" הוא חלק מתת־ז'אנר כל אמריקאי: הביוגרפיה התאגידית. אנחנו מכירים היטב את הסרטים שמציגים את התאגיד כנבל מושחת ("המקור", "ארין ברוקוביץ'") או את הסאטירה האנטי־תאגידית ("תלוי באוויר" ו"תודה שעישנתם", שניהם של ג'ייסון רייטמן). אבל במקביל יש גם את הדרמה נטולת הציניות שמציגה את התאגיד כגיבור, את בעל הבית כאיש חזון ואת המותג כניצחון. "הרשת החברתית" ו"סטיב ג'ובס" (שניהם מאת ארון סורקין), היו כאלה - הם הציגו מבט מפוכח וביקורתי על היזמים שמאחורי המותגים, אבל גם הציגו אותם כחלוצים ששינו את העולם. אנשים פגומים אבל מבריקים. "אייר" מצטרף אליהם כסרט שהוא שיר הלל ליזמות האמריקאית. זהו, למעשה, ביוגרפיה של נעל. הסיפור על איך נולד המותג "אייר ג'ורדן" (כולל מלחמת הגרסאות על מי המציא את השם הזה).
לכאורה זו בסך הכל נעל. בפועל זה משל על האאוטסיידרים והאקסצנטרים שמשנים את האופן שבו משחקים כדורסל ועושים עסקים
השנה היא 1984- ואיך שהסרט מתענג על כל שיר ועל כל פרט טריוויה ותרבות מהשנה ההיא - וחברת נייקי מפסידה במצעד המכירות של נעלי כדורסל. אולסטארס של קונברס ואדידס מביסות אותה בקלות. סוני ואקארו (דיימון) הוא צייד הכשרונות שמגיע לחברה ותפקידו לאתר את כוכבי הכדורסל שיוכלו להפוך לפרזנטורים של נעלי נייק, ואולי כך לקדם את מכירותיהם. אלא שוואקארו הוגה רעיון טוב יותר: הוא מאתר שחקן צעיר שמגיע לאן.בי.איי מהקולג' ומבין שיש כאן עילוי ספורטיבי של פעם בדור. לשחקן הזה קוראים מייקל ג'ורדן ואף אחד עדיין לא יודע מה הוא שווה, אבל ואקארו מרגיש שיש כאן משהו מיוחד. עכשיו עליו לשכנע את מנכ"ל נייקי, פיל נייט (אפלק) ואת אמו של ג'ורדן (ויולה דיוויס) שישתפו איתו פעולה ברעיון משוגע: לא לקדם את הנעל באמצעות השחקן, אלא לקדם את השחקן באמצעות הנעל. נעל שתומצא במיוחד עבורו. ואקארו מהמר ששחקן אלמוני אחד יצליח לעשות מהפך מסחרי במאזני החברה. את הסוף, יש להניח, כולם יודעים. אבל הדרך לשם מעוררת השראה.
ההברקה התסריטאית של "אייר" היא שזהו סרט על מה שמתרחש במשרדיה של חברה אמריקאית מפורסמת, אבל מהלכי העלילה כאילו לקוחים מדרמת ספורט. האנדרדוג העני והאלמוני שצריך לנצח בחושיו החדים את הווינרים המצליחים והעשירים. הסקאוטר שצריך לזהות את הכישרון הגדול הבא, ללכוד אותו, לאלף אותו וגם לשכנע את הבוסים שלו שהוא הסוס שעליו צריך להמר. "מאניבול" (גם הוא סרט מאת ארון סורקין) עשה חיבור דומה בין ספורט ובין עסקים, ונדמה ש"אייר" מושפע ממנו. כל אלה סרטים שמציגים עם הומור אבל בלי ציניות את החלום האמריקאי, את סוד ההצלחה האמריקאי: איך שילוב של חזון, כישרון, יוזמה פרטית ושוק חופשי יוצרים חיבורים שהופכים בן לילה לסנסציה.
לכאורה זו בסך הכל נעל. בפועל זה משל על האאוטסיידרים והאקסצנטרים שמשנים את האופן שבו משחקים כדורסל ועושים עסקים. הנעל של נייקי - ואמא של מייקל גורדן - שינו לחלוטין את הכלכלה של המשחק. ונדמה שאפלק (ש"ארגו" שלו היה סרט על הכוח המהפכני של הקולנוע) רוצה אגב כך לדבר לא רק על עסקי הנעליים אלא גם על הוליווד, על אנשי החזון האפרוריים שצריכים לשכנע את מנהלי האולפנים לתמוך ברעיון מטורף אחד, שיהפוך, נגד כל הסיכויים, לשובר קופות. "אייר" הוא מאותם סרטים אמריקאיים קלאסיים, שהם בידור מהנה, אבל שגם רוצה להצדיע לאנשי החזון. הוא מגיע אלינו בדיוק בחג הפסח והוא כל כך מהנה שאפשר לראות בו מתנה לכבוד הרגל.
