דבורית שרגל: "אני מפיקה סרטים דלי תקציב עוד יותר מהמקובל בישראל"
דבורית שרגל: "אני מפיקה סרטים דלי תקציב עוד יותר מהמקובל בישראל"
אחרי דחיות רבות מקרנות הקולנוע, גופי שידור וחברות הפצה פיתחה היוצרת התיעודית דבורית שרגל מודל להפקת הסרטים שלה שמסתמך בעיקר עליה עצמה. “אני מפיקה ראשית, עוזרת הפקה, מפיקה בפועל, במאית, תסריטאית ולעתים צלמת. אני עושה גם שליחויות ותחקירים, ולמדתי לשווק ולהפיץ את הסרטים שלי לבד". הסרט האחרון שיצרה, פרידה פיוטית ורגישה מאמה, שזכה לשבחים, עלה 20 אלף שקל בלבד
"אני עסוקה במוות, באובדן, בזה שכולנו בני חלוף מגיל מאוד צעיר, מגיל 6", אומרת בראיון דבורית שרגל, במאית סרטי דוקו, שהפרויקטים שהיא עסוקה בהם באחרונה מעידים על זה. סרט התעודה "לחיות כאילו יש מחר" (שיוקרן ב־10 ביוני במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע) הוא על נעם רוזנבוים, צעירה מבריקה שמתה מסרטן, שאל השבעה שלה הגיעו אלפי זרים, שקראו ועקבו ברגש ובהזדהות אחר הפוסטים בפייסבוק שכתבו הוריה. סרט אחר שלה, קצר, פיוטי ועצוב, מלפני חצי שנה הוא "אין.סוף", שזכה בציון לשבח בפסטיבל ספיריט סינמה, הוא על תחושת היתמות של הבמאית, שטסה להקרין את סרטיה בחו"ל והתבשרה שם שאמה נפטרה. ב־2020 יצא סרטה "צוללת" על העיתונאית השבדית קים ואל שעלתה על צוללת של יזם פסיכופת שרצח אותה וביתר את גופתה לחלקים והשליך אותם לים. בחודשים האחרונים עסקה גם בתחקיר על מקרי האונס שהתרחשו בטבח 7 באוקטובר, בשביל הסרט "זעקות ואז שתיקה" שיזמה שריל סנדברג וביימה ענת סטלינסקי.
"רק בסרט של נעם הבנתי שזה משהו שמחבר בין כל הסרטים שלי. הסיפור על ילדי העולם (סדרת הסרטים שעמם החלה את הקריירה הדוקומנטריסטית שלה — ר”ק) גם עוסק בחלוף הזמן. החיפוש אחר גיבורי תרבות מהילדות הוא רק קרס להיאחז בו. אני מחפשת את הילדה שהייתי, את הילדות הקולקטיבית של כולנו שהולכת ונעלמת".
שרגל, במאית תעודה, עיתונאית לשעבר, שעבדה בעיתונים כ"חדשות", "זמן תל אביב" וגם היתה סגנית עורכת המגזין "רייטינג". כמו כן היא היתה בעלת הבלוג לביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד". "למדתי קולנוע שנה באוניברסיטה, אין לי תואר, אבל הבנתי שאני רוצה לעשות סרטים תיעודיים", היא אומרת. היא גרה ביפו, ונולדה בפתח תקווה. מתי נולדה? היא מסרבת לגלות. "אני לא יכולה להשלים עם חלוף הזמן. זה הדבר הכי מזעזע בעיניי". בילדותה, החלום שלה היה לנסוע בעולם, וספרי "ילדי העולם", שעליהם עשתה סרטים, ושימשו השראה לתחפושות נהדרות שאמה תפרה לה, הגשימו לה את החלום הזה. "ההורים שלי לא טסו לחו"ל אף פעם. במקום זה בכל שבוע היינו נוסעים לשדה התעופה לוד לראות מטוסים ממריאים. חשבתי שזה המקסימום שאגיע אליו. ידעתי שאין כסף בבית. להגיע לשדה התעופה מבחינתי היה כמו לטוס לחו"ל. הספרים היו החלון שלי לעולם". הסרט “איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו־סאן?”, הראשון בסדרה, היה מועמד לפרס אופיר כאשר יצא לפני כעשור. הוא יוקרן ב־6 ביוני בבית התרבות בשכונת חבצלת ברחובות.
“עשיתי נתק בראש וקיטלגתי”
הפרויקט האחרון שעבדה עליו משמש חלון של העולם לישראל. "אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לתרום לחקירת אירועי 7 באוקטובר, אבל הייתי פיון ב'זעקות ואז שתיקה'. אני עשיתי את התחקיר הראשוני, שכלל, לבקשת ההפקה, לצפות בכל חומרי הזוועות ולהוציא משם את הסרטונים של הפגיעות המיניות. אין לי הסבר לאיך שעשיתי את זה. אמרתי לעצמי: 'יש אנשים שעברו את זה. יש אנשים שמתו ונאנסו ועוברים עכשיו את מה שהם עוברים בשבי בעזה, לי אין שום זכות להגיד 'אני לא יכולה'. עשיתי נתק בראש, קיטלגתי ושמתי בטבלה. נשים אחרות לקחו את זה משם. הסרט כבר הגיע לכמעט מיליון צפיות ביוטיוב".
3 צפייה בגלריה
"זעקות ואז שתיקה". “עשיתי את התחקיר הראשוני שכלל לצפות בכל חומרי הזוועות. הרגשתי שאין לי שום זכות להגיד: ‘אני לא יכולה'"
אל הסרט הגיעה בגלל הקשר שלה לחברת קסטינה, שהפיקה לה את סרטה הראשון, "אלה קרי". הקשר שלה להורים של נעם, תמר שוורץ וספיר רוזנבוים, נולד דרך הפייסבוק, "כמו כמעט כל הקשרים שלי עם אנשים בעולם. עולם הרשתות והבלוגים נברא בשבילי", אומרת "ולווט" ("בלוג שגם הוסיף לי כעשרת אלפים שונאים, כל מילה שאת כותבת על מישהו מערערת את אושיות עולמו באופן טרמינלי"). "אני לא חיה חברתית, אני לא מסמר הערב, אני לא חיית מסיבות, אני לא הולכת למסיבות", היא מסבירה את החיבור שלה למדיום הווירטואלי.
נדמה שגם שיטת מימון ההמונים של האינטרנט תפורה עלייך.
"נכון, עשיתי הדסטארט לחמישה מהסרטים שלי. בסיפור של נעם, חלק גדול מהאנשים שתמכו בסרט לא באו לצפות בו בכלל. הם תמכו בסיפור. כשהתחלתי את העבודה על 'אלה קרי' היו לי חסכונות והתחלתי לנגוס בהם. לא עשיתי שום דבר הגיוני. יש לי אמונה בעצמי, אני מאוד חרוצה ועקשנית. ב־2014, כש'אלה קרי' היה מוכן, כל גופי השידור סירבו לשדר אותו, אמרו לא, לא, לא, כך גם קרנות הקולנוע. אבל הוא יצא לאקרנים, זכה להצלחה - 20 הקרנות בחודש, בסינמטקים ומתנ"סים בכל רחבי המדינה. קסטינה שהפיקה אותו קיבלה את כל ההשקעה הראשונית שלה בחזרה. כל השאר עבר אליי.
על הרפורמה של מיקי זוהר: "אם היה ידוע מראש איזה סרט יהפוך למסחרי בישראל או בהוליווד, איש לא היה פושט רגל. אי אפשר לחשב זאת לפי נוסחה”
"אני מפיקה סרטים דלי תקציב עוד יותר מהמקובל בישראל. כולם מתבכיינים שהתקציב לא מספיק, אז לי אין תקציב מראש, אלא אם אני יוצרת סרטים לאחרים, כלומר בתקציבם (סרטים משפחתיים). מה שאומר שככל שהצוות קטן יותר, הסרט עולה פחות. עבודת ההפקה של סרט מאוד תובענית, ומחולקת לרבים, אבל אני עושה הכל לבד. זה מתחיל מכל עבודות התחקיר וההפקה שאני עושה בעצמי. אין לתאר כמה שנות תחקיר הקדשתי ל’אלה קרי’, למשל. מבוקר עד לילה. אני גם מצלמת כשאין לי ברירה, ולרוב גם אין לי סאונדוומן (או מן). כך שאני מפיקה ראשית, עוזרת הפקה, מפיקה בפועל, במאית, תסריטאית ולעתים צלמת. שליחויות וכו’ אני עושה לרוב לבד, ומבלה בדואר לבד. אני מפיקת אופליין ואונליין. כולל ליקוט החומרים הוויזואליים, התמונות, קניית כוננים, כרטיסי מצלמה, העברה מהכרטיסים לכוננים, זה מיליון עבודות. אני כותבת לעצמי קריינות ומקליטה אותה באולפן. אין מי ש’עובד איתי על התסריט’ למעט עורך/ת שאיתי. אני משווקת ומפיצה את הסרטים שלי בעצמי. בתחילת הדרך הצעתי את ‘אלה קרי’ למפיצים, אבל כל המפיצים הישראלים דחו אותי על הסף, אז נאלצתי ללמוד גם לשווק ולהפיץ.
3 צפייה בגלריה
“לחיות כאילו יש מחר". “חלק גדול מהאנשים שתמכו במימון של הסרט לא באו לצפות בו בכלל. הם תמכו בסיפור"
( צילום: דפנה סרוסי)
“’אלה קרי’ עלה קצת יותר מחצי מיליון שקל, כי הוא כלל נסיעות בכל העולם, וגם היתה לו חברת הפקה, קסטינה. ועדיין זה סרט מאוד זול. ‘אין.סוף’ שאותו הפקתי, צילמתי, ביימתי וכו’ עלה 20 אלף שקלם. אפשר לראות ברולר: שלושה אנשים חוץ ממני יצרו אותו: עורך, עורך אונליין ועורך סאונד. זהו. כל השאר אני”.
לשם ההשוואה, עשיית סרט תעודה ממוצע, כך נמסר לי מתאגיד השידור, עולה בין 550 אלף שקל ל־800 אלף שקל ולפעמים יותר (סכום התמיכה של התאגיד נע בין 300 אלף שקל ל־500 אלף שקל).
“הזמן שייף לי את השברים”
חצי שנה אחרי שהיא עשתה סרט על הורים שאיבדו את בתם, שרגל איבדה את אמה, וזמן מה אחר כך עשתה על זה סרט. "הבנתי את הסיטואציה של היתמות רק אחרי שנהייתי יתומה", היא אומרת, ובסרט מנסחת את זה בדברי הקריינות כך: "בחודשים האחרונים לחייה, אמא שלי אסתר החלה לבקש ממני סליחה על דברים שקרו בעבר. קשה לתאר את המועקה שלי, כי כבר סלחתי, או שכחתי, או הבנתי, או השלמתי. לא כי אני קדושה, אלא שהזמן שעבר שייף לי את כל הזיזים והשברים והפך אותם לחלוקי נחל חלקלקים".
לפני כן אמרת שקרנות הקולנוע לא תמכו בסרט. בעמוד הפייסבוק שלך את מקפידה לציין את זה. אבל הרי הקרנות מעניקות תמיכה כספית למעט מאוד סרטים מכל הפרויקטים שמוגשים להן. את לא יוצאת דופן בזה. למה חשוב לך להגיד את זה?
"למען הצדק ההיסטורי, אני אגיד שקרן רבינוביץ' כן תמכה בעצם בשלושה סרטים שלי. ארבעה סרטי ‘ילדי העולם’ שלי עלו יותר ממיליון שקל. קרן רבינוביץ’ - התומכת היחידה שלי בעולם - העניקה לשניים מהם 150 אלף שקל בסך הכל.
על הדחיות מקרנות הקולנוע: "‘אלה קרי’ לא התקבל אחרי עשרות הגשות ומנימוקים הזויים. הייתי בעצמי לקטורית בעבר, קראתי את הנימוקים והייתי בהלם”
"אני מלאת קנאה באנשים שקל להם יותר בחיים להתקבל, שלא נאבקים כמוני על הכרה ולא סופגים דחיות לרוב, שפחות עסוקים בדחיפת הסלע במעלה ההר, שדרכם יותר סוגה בשושנים. שיכולים ליצור בדרך סלולה יותר ולא מלאת חתחתים. 'אלה קרי' לא התקבל אחרי עשרות הגשות ומנימוקים הזויים. יש לי הרבה דברים רעים להגיד על הלקטורים של הקרנות, הייתי בעצמי לקטורית בעבר. אני קוראת את הנימוקים שלהם ואני בהלם. אומר גם שאני מאוהבת בתפקיד האנדרדוגית. העמדה הזאת של 'לקחו לי, שתו לי' מאוד אהובה עליי. לכן הלוגו של חברת ההפקה שלי הוא ראש בקיר".
אפרופו הדברים שאמרת על הקרנות, מה את חושבת על הרצון של שר התרבות כעת לשנות את המדדים של הקרנות כך שיתקבלו רק סרטים יותר מסחריים?
"מה שר התרבות יודע על תעשיית הקולנוע? על הפקת סרט? על עלותו? הוא צפה אי פעם בחייו בסרט תיעודי, למשל? אם היה ידוע מראש איזה סרט יהפוך למסחרי בישראל או בהוליווד, איש לא היה פושט רגל ולא היו מופקים סרטים לא מסחריים. אי אפשר לחשב זאת לפי נוסחה. ומה זה סרט ‘אמנותי’? המילה הזאת מופרכת, כי כל סרט, טוב, רע, בינוני, הוא יצירת אמנות. אפילו אדרי הגדול לא יודע מה יהיה מסחרי ומה לא. לראיה, אולמות רבים ריקים חלק גדול מהזמן בסינמה סיטי".
