נשבעים באמא: דיסני ופיקסאר נותנים מקום לדמויות נשיות
נשבעים באמא: דיסני ופיקסאר נותנים מקום לדמויות נשיות
אחרי 85 שנים של גיבורי סרטי ילדים יתומים מאם, אולפני דיסני ופיקסאר סוף סוף נותנים מקום לדמויות נשיות ואמהיות. המהפך קרה בזכות מינוי ראשון של אישה לתפקיד המנהלת הקריאטיבית, בהשפעת תנועת MeToo. ג'ניפר לי גם הכניסה רוח רעננה לאולפנים, איפשרה ליוצרים ממוצא היספני, סיני או איטלקי לספר את סיפורם, ופתאום מילאה את המסך בעוד תרבויות ועוד מקצבים מוזיקליים
אחת הקלישאות העקביות והאיומות ביותר בסרטי האנימציה של דיסני היא העובדה שלא מעט מגיבורי וגיבורות הסרטים יתומים מאם. אם זה במבי שרואה איך יורים באמו באמצע ״במבי״, אם זה נמו שאמו נטרפת על יד ברקודה בפתיחת ״מוצאים את נמו״, ואם אלה בל מ״היפה והחיה״, אריאל מ״בת הים הקטנה״ ויסמין מ״אלאדין״, שפשוט אין להן אמהות — בלי יותר מדי הסברים — והן גדלות רק עם אבא.
רבים ניסו לאורך השנים לפצח את הסיבה לדבר הזה, שמצוי עוד בסרטים שוולט דיסני עצמו היה אחראי עליהם כמו ״שלגיה ושבעת הגמדים״ ו״סינדרלה״, והיו אף שניסו לטעון שתאונה טראגית שהביאה למותה של אמו של וולט דיסני היא שצילקה אותו וגרמה לו להפוך את זה לחוק טבע בכל סרטי האנימציה של האולפן (הטענה הופרכה כי אמו מתה רק כשדיסני היה מפיק אנימציה מצליח, עם שני סרטים ארוכים בהפקתו, ובהם כבר מצויה העובדה הזאת, שלגיבורות אין אמא). התשובה הפשוטה יותר היא שזו נוסחה תסריטאית אפקטיבית ליצור אצל הגיבורים טראומה, חולשה וחוסר באהבה אמהית, שיניעו אותם לצאת להרפתקאות ולמצוא להם ייעוד, אהבה והגשמה.
באחרונה כל הפרדיגמה התסריטאית של סרטי האנימציה של דיסני ב־85 השנים האחרונות עומדת למבחן ועוברת שינוי דרסטי. שלושת סרטי האנימציה האחרונים של אולפני דיסני, ושל האולפן האח פיקסאר, מציגים גיבורים וגיבורות עם אבא ועם אמא, ואפילו עם משפחה ענפה. יותר מזה, ב״אנקנטו״ (המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט אנימציה בטקס פרסי האקדמיה שיתקיים ביום שני הקרוב) וב״אדומה אש״ מוצגות משפחות שבדיסני מעולם לא הכירו: משפחות מסורתיות ומטריארכליות, שבהן האם, הסבתא והדודות הן הגורם המניע והמשפיע בחיי גיבורות הסרט. והן גם המקור לטראומות של הגיבורות, ללמדנו שבסוף הכל בגלל אמא: בין שהיא קיימת בחייה של הגיבורה ובין שנעדרת מהם.
איך זה קרה? בשלב הראשון בוודאי עזר שלתפקיד המנהלת הקריאטיבית הראשית של אולפני האנימציה של דיסני נכנסה ב־2018 ג׳ניפר לי, השותפה לבימוי של שני סרטי ״לשבור את הקרח״. היא נכנסה במקומו של ג׳ון לאסיטר, האיש שהפך את פיקסאר לאימפריה ושדרג את דיסני, במאי אנימציה גאון וסטוריטלר בחסד עליון, אבל במקביל התברר שהוא שוביניסט לא קטן, שמיעט לקדם נשים ויצר אווירת עבודה רעילה כלפיהן. מרגע שלאסיטר יצא מהתמונה — גם בפיקסאר וגם באולפני דיסני — האולפן יזם מהלך של יצירת סרטים שיציגו תמונת עולם מכילה יותר מבחינה אתנית ומגדרית. נשאלת השאלה איך עושים את זה? באופן מפתיע, דיסני עשו בשנים האחרונות בדיוק את המהלך שעשה הקולנוע הישראלי לפני 20 שנה.
קברניטי הקולנוע הישראלי חיפשו בתחילת המילניום איך להכניס ליצירות קולות חדשים. לא שיוצרים ותיקים יעשו סרטים על הפריפריה ועל אוכלוסיות שלא יוצגו בסרטים לפני, אלא להביא את קולות הפריפריה עצמם אל המסך בגוף ראשון. וכך עולה מגיאורגיה שגר באור יהודה עשה סרט על משפחתו וגינוניה (דובר קוסאשווילי ב״חתונה מאוחרת״), יוצר חובש כיפה שגדל בירושלים וגר בהתנחלות עשה סרט על העולם שהוא ראה מול עיניו (יוסף סידר ב״ההסדר״) ובמאי צעיר מחיפה עשה סרט על משפחתו המתפרקת (ניר ברגמן ב״כנפיים שבורות״).
בדומה, ראשי פיקסאר, שלרוב נותנים את הפרויקטים היוקרתיים שלהם לבמאים בעלי ניסיון מוכח, הימרו בשני הסרטים האחרונים שלהם על במאים שזה סרטם הראשון, ושקיבלו מהאולפן את המנדט לספר סיפור אישי, בהשראת ילדותם הלא־אמריקאית, ולהוסיף לה אלמנטים של פנטזיה, כי בכל זאת מדובר בסרט אנימציה לכל המשפחה מבית דיסני. וכך יצר הבמאי האיטלקי אנריקו קאסרוזה את ״לוקה״, עם נופי ג׳נובה שבה גדל, ובהשראת חברותו עם נער בשם אלברטו. וכך יצרה דומי שי את ״אדומה אש״, שיצא לבתי הקולנוע בארץ בשבוע שעבר, סרט שנולד בהשראת ילדותה בטורונטו למשפחה שהיגרה מסין.
״אנקנטו״, סרט מוזיקלי מאולפני דיסני, לכאורה נוצר בשיטה הישנה שבה שני במאים, גברים לבנים ומנוסים בלהיטים קודמים, נקראים לעשות ג׳וב מקצועני שלא קשור לביוגרפיה האישית שלהם. אבל במקרה של ״אנקנטו״ הפרויקט שינה כיוון ומצא את קולו ואת גווניו כשליצירה הצטרף לין־מנואל מירנדה, יוצר הלהיט "המילטון" בברודוויי, ככותב השירים והוא זה שהביא את עולמה של המשפחה המורחבת ממוצא היספני, ואת הפולקלור הקסום שמתלווה לעולם הזה, בהשראתו הברורה והמוצהרת של הסופר גבריאל גרסיה מרקס. וכך, פתאום, נולדו שלושה סרטים שעוסקים בעולם האישי של יוצריהם ומאפשרים מבט על תרבויות מגוונות ברחבי העולם — דרום אמריקאי, איטלקי וסיני — ועל מציאות של הגירה, רדיפה, פליטים והתבוללות מצד יוצרים שהם ובני משפחתם חוו את כל זה. ושניים מהסרטים האלה מציגים מציאות שבה נשים מניעות את העלילה, ולא נעדרות ממנה.
הדמיון בין ״אדומה אש״ ל״אנקנטו״ חבוי אבל קיים, והוא חינני: שניהם סרטים על נערה שמגלה שלמשפחתה יש כוחות מכושפים, ובשניהם מתברר שהדמות מעוררת האימה בסיפור היא הסבתא, ראש השבט הנשי, שמחזיקה קצר את כל המשפחה, כי רק היא יודעת מה עוצמת כוחות הקסם שהמשפחה אוצרת בתוכה, והאחריות שלה לשלוט בכך גורמת לה להפוך לדמות חרדתית, קרה, מרוחקת ומאיימת, עד המערכה השלישית, שבה הכל מסתדר. ״אדומה אש״, על קשריה של נערה חובבת מוזיקה עם אמה הקפדנית (ואב בלתי מורגש), נראה כמו הגרסה של פיקסאר ל״כנפיים שבורות״ של ניר ברגמן, תחושה שמתחזקת כשנזכרים שהבמאית יצרה לפני ארבע שנים סרט קצר ונפלא בשם ״באו״, שנראה בדיעבד כמו פרלוד לסרט הארוך, עם לוקיישנים דומים ובניית עולם דומה, ממש כשם ש״כנפיים שבורות״ היה פיתוח לסרט הסטודנטים הקצר של ברגמן, ״סוסי ים״. הגישה הזאת, הישראלית באופייה, שנותנת ליוצרים חופש להביא למסך את עולמם האישי ביותר ולגלות שמסריו אוניברסליים, מזרימה דם יצירתי חדש בתוך פיקסאר ואולפני דיסני, שבשנים האחרונות מגלים יותר ויותר שיש בעולם עוד תרבויות ועוד מנהגים ועוד מקצבים מוזיקליים, ועכשיו סוף סוף מגלים שיש סיפורים שבהן בנות, אמהות וסבתות יכולות לפעול יחד.
