איך מאיירים מלחמה? שניים מהאמנים הבכירים בישראל עונים
איך מאיירים מלחמה? שניים מהאמנים הבכירים בישראל עונים
מאז 7 באוקטובר הוצפו הרשתות החברתיות באיורים שנהפכו לוויראליים. במפגשים במוזיאון הרצליה ינסו להסביר האמנים הבכירים דוד פולונסקי ומישל קישקה למה זה קורה. הם יעמדו שם על האופן השונה שבו הם עוסקים במלחמה וטראומה ביצירותיהם, אך גם במשותף: האמנות היא שמסייעת להם לגעת ולדבר על האסון
במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית יתקיימו לציון יום השואה הבינלאומי מפגשים עם שניים מהמאיירים המצטיינים בישראל מישל קישקה ודוד פולונסקי, כחלק מהתערוכה היפהפייה והצבעונית "ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי". השניים יספרו ליובל סער, אוצר התערוכה, כיצד ניגשו לנושאים הנוגעים למלחמות, קשיי הישרדות וזיכרונות טראומטיים, ובראשם השואה. בין היתר יתייחסו במפגשים גם לאסון 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה.
המפגש "הסודות של אבא" נקרא כך על שם הסרט שנוצר על פי ספרו של קישקה: לפני 11 שנים פרסם המאייר והקריקטוריסט רומן גרפי ראשון "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא", שמגולל את סיפורו האוטוביוגרפי כבן לניצולי שואה מבלגיה. בשנה שעברה יצרו הבמאית ורה בלמון והתסריטאית ולרי זנטי סרט אנימציה על פי הספר. הסרט יוקרן במפגש. פולונסקי ידבר במפגש "מ'וואלס עם באשיר' ועד 'אנה פרנק: היומן הגרפי'", על האיורים לסרטיו של ארי פולמן, וכן על "אגדת חורבן" של גידי דר, המבוסס על אגדות חורבן בתלמוד וספרו של יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים ברומאים", שגם אותו הוא אייר.
אוצר התערוכה, ומי שיקיים את הפגישות עם המאיירים (זה שמתוכנן עם קישקה יתקיים בשישי הקרוב ב־11:00 והמפגש עם פולונסקי ב־9 בפברואר),יובל סער, מסביר ש"המפגשים נועדו לציין את יום השואה הבינלאומי. אך כמובן שאי אפשר יהיה לשוחח על מלחמות וטראומה מבלי לדבר על המלחמה הנוכחית. מאיירים היו הראשונים שהגיבו לאירועי המלחמה. היתה הצפה מהם ולא סתם העבודות נהפכו לוויראליות", אומר סער.
מה ההסבר שלך לזה?
"מאיירים וקריקטוריסטים משתמשים בארגז הכלים שלהם כדי להעביר מסר מובן. והרשתות החברתיות אוהבות אימג'ים כי הם ישר תופסים את העין. מה גם שנוח יותר לשתף את הדימויים האלה. אנשים לא רוצים לראות גופה מדממת. אבל איור יוצר מרחק בין הדבר עצמו לבין מה שהוא מייצג, וקל יותר להזדהות איתו".
להדהד את החוויה
קישקה מסביר כי "בהתחלה היה לי חשוב שהאיורים יגיעו גם לאנשים בחו"ל, למשפחה, לחברים וללקוחות. רציתי להדהד את מה שאני חווה כישראלי. כקריקטוריסט, אתה חייב להגיב בזמן אמת. הייתי מועל בתפקידי אם לא הייתי מגיב במיידי. בבלוג שלי אני גם מלווה את הקריקטורה בשורה, שתיים, שלוש, של הסבר. אני שופך שם את העמדה שלי. בהתחלה הייתי כמו כל ישראלי, עסוק בלהדהד את האסון של 7 באוקטובר. אחר כך היה לי צורך לדבר על המלחמה ועל החטופים, ובאחרונה גם התעוררה ביקורת על מדיניות הממשלה. זה אירוע מתגלגל".
הקריקטורות שלו שנהפכו לוויראליות בימי המלחמה היו ציור של אופני בימבה כחולים ועגלה כתומה מכוסים קורי עכביש המסמלים את היעדרם של הפעוט והתינוק החטופים אריאל וכפיר ביבס, ואחרת של נתניהו חושף את סודות הגרעין ומתחת רואים חמאסניקים מתגלגלים מצחוק. "אי אפשר לתכנן או לדעת מה יהיה ויראלי. זה פשוט קורה וזה אחד הדברים החזקים אך גם המסוכנים של הרשתות החברתיות".
2 צפייה בגלריה
איור של מישל קישקה שמגיב ל־7 באוקטובר ונהפך לוויראלי. לאנשים יותר קל להתחבר לאילוסטרציה של המצב
(איור: מישל קישקה)
איך תחבר את זה לסרט שנעשה על פי ספרך "דור שני"?
"יש קשר בשני מישורים: הקשר הישיר, הוא שאני מאמין שהסיפור האמיתי פיתח אצלי רגישות גדולה לסבל אנושי, לחוסר צדק, לגזענות. אלה נושאים שמרתיעים אותי והקריקטורה עזרה לי לספר את הסיפור המאוד חושפני. המישור השני הוא להגיב לקריקטורות ששימשו את הנאצים נגד היהודים. היהודים תוארו בהן כחיות המנסות להשתלט על העולם ועל כן צריך להשמיד אותן. ויש למתוח קו ברור בין קריקטורה לתעמולה. מי שעובד מטעם השלטון הוא לא עמית".
דוד פולונסקי, מבכירי המאיירים הישראלים, אומר ש"טראומה לעצמה היא לא בדיוק נושא. במידה מסוימת כולנו בטראומה. אבל בכל אחד מהפרויקטים — 'ואלס עם באשיר', 'אנה פרנק' ו'אגדת חורבן' — היו לי מטרות שונות. במקרה של אנה פרנק נרתעתי לפני שקיבלתי על עצמי את הפרויקט. במשך השנים היא נהפכה לסמל. רציתי להוציא אותה מהמעמד הזה. להראות את ההומור שלה כנערה מתבגרת, שהיתה מבריקה, מצחיקה, מעצבנת — בן אדם מורכב. בעיניי זה הומניזם להראות את ההומניזם שלה.
פולונסקי מוסיף שגם ב"אגדת חורבן" של גידי דר היה אלמנט רלבנטי. "ניסיון להבין למה דברים קרו בהיסטוריה. איך אסון מתבשל. זה מסופר משש נקודות מבט. כולם חשבו שהם עושים את הטוב ולא הצליחו להתפשר והקצינו והקצינו עד שהביאו על עצמם שואה".
נשמע מוכר. אתה עוסק במלחמה כעת?
"לא. אין לי מספיק ריחוק רגשי מהאירועים בשביל לעסוק באסתטיקה של הדבר. אני אישית לא מסוגל. הסיבה שאני מאייר ולא אמן היא כי קשה לי לגבש אמירה. פרשנות, כמו מה שאני עושה, חשובה. אבל העבודה שלי תגובתית ולא יוזמה שלי".
ולא פנו אליך עכשיו?
"הופצצתי בהצעות להשתתף בפרויקטים שונים. הדבר היחיד שהסכמתי לו היה 'זיכרון עוטף', שיתוף פעולה של בצלאל ודפוס בארי (שבו מאיירים תרמו את יצירותיהם על החיים בעוטף לפני 7 באוקטובר, מיזם שהכנסותיו הועברו לשיקום תושבי הדרום — ר"ק). זאת היתה דרך לעסוק ביופי של יישובי העוטף, ואשכרה לתרום להם כסף. אבל כל שבוע קיבלתי שלוש הצעות אחרות, ודחיתי את כולן".
פולונסקי מספר שאחד המיזמים שניסו לגייס אותו אליהם היה בניסיון לעקוף את הצנזורה ולספר את מה שקרה רק בסאונד ואנימציה. "זה היה מפלצתי בעיניי: לחשוב אם לצייר את הדם המרוח על הקיר בבורדו או אדום כתמתם. אלה החלטות אסתטיות שאני לא רוצה לעסוק בהן בהקשר הזה. חוויתי את זה כמו כולנו. יש עוד חטופים בעזה. חיילים עדיין נהרגים שם. גם אזרחים בעזה נהרגים. אני צריך זמן. משהו כמו עשר שנים".
