"בשבילי המחזה הזה הוא שילוב של סיוט וניצחון"
"בשבילי המחזה הזה הוא שילוב של סיוט וניצחון"
אשת התיאטרון דפנה זילברג כתבה קומדיה רומנטית על בעל שבעת שהוא גוסס, עוד מנסה לשדך לאשתו את בן זוגה הבא. את הרעיון למחזה שעולה כעת בתיאטרון באר שבע, נתן בעלה של זילברג, המחזאי והעיתונאי נבו זיו, לפני שנפטר מסרטן. "זה באמת מצחיק וזה באמת עם חור בלב", היא מספרת בכנות, "יש רגעים שאני רוצה שנבו ייכנס לחדר החזרות"
בנובמבר הקרוב ימלאו שלוש שנים למותו של עיתונאי "ידיעות אחרונות", המחזאי וסופר הילדים נבו זיו, ממחלת הסרטן. את שני המחזות שכתב, "קב"ן" ו"אופוריה", ביימה אשתו הבמאית דפנה זילברג והיו להם עוד הרבה רעיונות לשיתופי פעולה, אלא שהמחלה גדעה הכל. רעיון אחד שעלה אצלם בבית, רגע לפני שהידרדר מצבו של זיו, הפך כעת להצגה: "עד שהמוות יפגיש בינינו" שכתבה זילברג עם התסריטאית והמחזאית נועה קינן־לזר, שעלתה בסוף השבוע בתיאטרון באר שבע, בכיכובם של שירה נאור, דורון בן דוד, דורית לב ארי, רון ביטרמן, אורן כהן ועוד.
"זו קומדיה רומנטית עם חור בלב", מתארת זילברג. נדמה שזו הצוואה שזיו השאיר לה והיא משתדלת למלא. "נבו ואני אהבנו לעבוד יחד, היינו צוות טוב. כמה חודשים לפני הסוף הוא ישב בסלון ואמר 'בואי נכתוב מחזה על חולה סופני שמבין שהוא עומד למות ומחפש בעל חדש לאשתו'. בלעתי רוק ואמרתי 'זה רעיון מעולה' והתחלנו לחשוב, אבל לא הצלחנו לכתוב יחד כי הסרטן כבר התפשט לראש".
המחזה כבר נכתב אחרי מותו. במרכז העלילה האלמנה הצעירה אביגיל הפוגשת ביום השנה למותו של בעלה את חברו תומר, ודרכו היא מגלה שבעלה השאיר לה צוואה מיוחדת. לפני מותו הוא מצא עבורה שלושה גברים פוטנציאליים לאהבה חדשה ביום שאחרי לכתו. אחד מהם הוא גבר שסועד את אשתו שגוססת במיטה לידו בהוספיס. לאביגיל אין זמן וחשק לדייטים אבל היא חייבת להוכיח לעצמה ולסביבה שהיא חזקה. בדייטים היא מוצאת עצמה במצבים לא צפויים ומתמודדת לראשונה עם האבל על בעלה ועם השאלה איך אפשר למלא מחדש את החור שבלב
"אחרי שנבו נפטר היה לי ברור שזה מחזה שחייב להיכתב.נבו ואני מאוד אהבנו קומדיות רומנטיות בקולנוע ורציתי שההצגה תהיה בז'אנר הזה. יש פה תמהיל של צחוק ודמע. זה באמת מצחיק וזה באמת עם חור בלב. אצלנו זה היה ככה בחיים. גם בסיטואציות הכי קשות במחלה מצאנו משהו לצחוק עליו".
כמה מורכב היה התהליך?
"התחושה היא כל הזמן כמו שילוב בין ניצחון לסיוט: ניצחון כי זה לקחת משבר וטרגדיה ולהפוך אותם ליצירה שאנשים יכולים להתרגש ולהיתרם ממנה. עם זאת, זה לופת, זה קשה, זה מאוד קרוב ואישי. הרוח של נבו שורה מעל, וזה יוצר המון געגוע אליו".
2 צפייה בגלריה
דורון בן דוד ושירה נאור ב"עד שהמוות יפגיש בינינו". היה ברור שזה מחזה שחייב להיכתב
(צילום: אילן בשור)
גם ההודעות הקוליות היומיות שנבו היה משאיר לזילברג מצאו את דרכן למחזה, בדמות הודעות קוליות שהבעל המת השאיר ואביגיל שומעת בלופ כשקשה לה. "בחיים אני לא עושה את זה", אומרת זילברג, "אבל יש שירים שהזכירו לי את נבו והייתי שומעת 20‑30 פעם בלופ, כמו 'חור בלבנה' של רוקפור. נועה ואני אספנו הודעות קוליות ובאחת החזרות פתחתי את הטלפון שלי ושמענו הודעות שנבו שלח לי — זה היה קשוח".
זילברג מספרת שהיא אספה חומרים גם מקבוצות תמיכה לאלמנים ואלמנות שהיא חברה בהן. "אנשים מתמודדים עם אבל בדרכים שונות, זה מאוד אישי. אני הייתי כמה חודשים בקבוצת תמיכה. אבל חשוב לי להדגיש שהדמות בהצגה היא לא אני. יש קווי דמיון אבל לקחנו מהרבה מקורות כדי לבנות אותה".
"שלא יהיה פיל לבן בחדר"
דפנה זילברג (42) היא נכדתו של במאי התיאטרון והקולנוע יואל זילברג ("חסמבה ונערי ההפקר", "קוני למל בתל אביב"), והיא ראש מסלול בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. זוכת פרס במאית השנה בפרס "קיפוד הזהב" על ההצגה "תדגימי" המבוססת על פרוטוקולים מבית משפט שבהם התבקשה נאנסת בת 16 להדגים את התנוחות שבהן נאנסה. בין עבודותיה בתיאטרון הרפרטוארי "איש הגשם" בקאמרי, "ברוכים הבאים לגיהנום" בבית ליסין ו"שמו הולך לפניו" בהבימה.
מה חיפשת בדמות של אביגיל?
"את השילוב בין טרגי לקומי. כשנבו נפטר התחלתי לכתוב 'שירי אלמנה' מצחיקים־עצובים. נתתי לשירה נאור, שמגלמת את אביגיל, לקרוא אותם וסיפרתי מעצמי כל מה שיכול להטעין אותה, אבל גם נתתי לה חופש לעשות את החיבורים בעצמה".
"בעבודה יש מגע אינטנסיבי עם האובדן עצמו. התחושה היא שזה הדבר הנכון עכשיו, כשנוספו הרבה אלמנות ואלמנים צעירים מאז 7 באוקטובר"
עד כמה המחזה הזה שונה מדברים אחרים שעבדת עליהם?
"שונה מאוד. אני בדרך כלל משתפת ופותחת את העולם האישי שלי עם השחקנים בחזרות, כי זה חשוב לייצרת אינטימיות, ומאז שנבו נפטר אני מדברת על זה בחופשיות בחזרות, כדי שלא יהיה פיל לבן בחדר. הפעם זה היה לי מוזר כי הרגשתי שכולם כבר יודעים הכל וזה לא בשליטה שלי. אבל זה היה כיף במובן זה שכאן ידעתי למלא את כל הדקויות והמורכבויות שהרבה פעמים אני מתאמצת להמציא אותן".
"לא לברוח מהגל"
זילברג מתארת תחושה של ריגוש וסיפוק הרבה יותר מאשר במחזה שהוא לא אישי. "היה רגע שאמרתי לעצמי 'איך אפשר לביים אחרי זה מחזה אחר? איך נגיע לרמות התרגשות וקרבה כאלה?', אבל הבנתי שבכל מחזה שאני מביימת אני חייבת להתאהב ולהרגיש שאני מוכרחה לביים אותו והוא שלי וקרוב אליי. פה זה פשוט היה בילט אין".
לא חששת שזה יעכב אותך ברמה האישית להמשיך הלאה?
"יש משפט על אבל שאני ממש אוהבת 'The best way out is always through',כלומר לתת לגל לשטוף אותך ולא לנסות לברוח ממנו. אני לא חושבת שממשיכים הלאה אלא ממשיכים קדימה עם האובדן. זה כרוני, עכשיו זה תמיד חלק ממני, זה אף פעם לא ייעלם. בעבודה הזו יש מגע אינטנסיבי עם הדבר עצמו אבל זה לא מעכב. להפך, התחושה היא שזה הדבר הנכון במיוחד בהקשר העכשווי, כשנוספו הרבה אלמנות ואלמנים צעירים מאז 7 באוקטובר. זה כאב ואובדן כל כך ספציפיים ויש עכשיו הצגה שמדברת על זה".
משפחתו של נבו זיו תבוא להצגה הראשונה בהרכב מלא. אך את ילדיהם המשותפים (בני 5 ו־7) היא פחות משתפת. "הם עוד צעירים ויראו את זה בהמשך בווידיאו. זה חד־משמעית מחזה שסוחט רגשית, אבל אני מרגישה עטופה. חדר החזרות רגיש ומלא רוך, ועדיין, נבו מאוד חסר לי. יש רגעים שבא לי שייכנס לחזרות ויישב לידי, זה משהו שהיינו אמורים לעשות יחד".
