ראיון״מופתעים שסגרנו את המפעל? זה סימן שלא הייתם סביבנו״
ראיון
״מופתעים שסגרנו את המפעל? זה סימן שלא הייתם סביבנו״
הידיעה הדרמטית כי המעצבת הוותיקה והמוערכת דורין פרנקפורט סוגרת את מפעל הייצור ומרבית הסניפים הפתיעה רבים, אך לדבריה המהלך תוכנן שנים, כי "עם כל האהבה, אין גוף כלכלי מאחוריי". כדי שתצמח פה תעשיית אופנה מוצלחת, היא אומרת, "לא צריך הליקופטרים עם כסף", רק גישה אחרת מצד הרשויות והקניונים, שיתוף פעולה בין מעצבים ופחות חקיינות
הטלפון של המעצבת דורין פרנקפורט לא הפסיק לצלצל אחרי שהתפרסמה השבוע הידיעה שהיא סוגרת את מפעל האופנה שלה ואת רוב סניפי הרשת. "למי שהתקשר אליי בשבע בבוקר, אמרתי שזה סימן שלא הייתם סביבנו. זה מהלך שמבחינתנו מתנהל הרבה זמן, ואנחנו כבר בשלבים מתקדמים", היא אומרת בשיחה בדירתה בתל אביב.
"הלקוחות, למשל, פחות הופתעו מהעיתונאים. מ־2017 התחלנו לסגור חנויות, ובמשך הזמן הזה דיווחנו ללקוחות בדיוור ישיר ובפייסבוק על כל סגירה, כל מעבר, התקשורת איתן היא ישירה". סגירת המפעל בעוד כמה חודשים וההצטמצמות מ־17 חנויות לשתי חנויות, בתל אביב ובכפר סבא, ואתר אונליין שפעיל כבר מ־1999, הן הישורת האחרונה של הפרק הזה.
כבר לפני כחמש שנים קיבלו פרנקפורט ושותפתה זה 39 שנים, מרגיט סגל, החלטה על תהליך השינוי. "רצינו להגיע לגיל 70 עם משהו אחר", אומרת פרנקפורט. "חשבנו על השלב הבא. החיים הם במקטעים, ואין לי בעיה עם זה, גם לא עם התבגרות, מעברים וחידושים".
בשום שלב לא נשקלה האופציה למכור לאחרים את המותג הנושא את שמה ומזוהה איתה. "יש פניות כל הזמן למכור אותו, כבר שנים, אבל מעולם לא היתה הפרדה בין המותג והחברה לביני וכשאלך לעולמי זה ילך איתי. זה בסדר מבחינתי. קירות אין לי בעיה למכור, אבל את השם שההורים שלי נתנו לי — אני מתקשה".
לפני שנתיים עוד לא ידעה להגדיר לעצמה מה הדבר הבא. זה היה מסע, היא אומרת. "מה שקרה לי זה ההיפך מעייפות. זה סוג של התחדשות. הבנתי שאפשר לעשות דברים בצורה אחרת".
ב־1983, כשסגל והיא הקימו את בית האופנה שלהן, פרנקפורט כבר דיברה על ייצור מקומי, על קיימות, על תעשייה חזקה ועל בגדים ששורדים את הזמן, על אמונה בתעשייה קטנה ובינונית חזקה כחוסן כלכלי של מדינה, על פרנסה לקהילה, יצירת מקומות עבודה ושיתופיות. זו התפיסה ואלה העקרונות שפרנקפורט דוגלת בהם גם היום.
הקורונה רק חידדה את הדברים. "הכיוון היה להצטמצם ולבנות מודל אחר", היא אומרת, "לנסח זאת לקח לי הרבה זמן. זה היה קשה כשפתאום הבנתי שהצעירות שעובדות אצלי לא יכולות לחזור גם אם הן רוצות, כי יש להן ילדים בבית; והמבוגרות חוששות לחזור. זה הביא למציאות חדשה וצמצם באופן טבעי את הייצור, והייתי צריכה למצוא חלופות. עם כל האג'נדה והאהבה — אין מאחורינו גוף כלכלי, אנחנו לא תאגיד. הכיף הוא שאנחנו מחליטות בדרך. עשינו את זה לאט. היה לנו חשוב שכל העובדים הנהדרים שלנו, שמלווים אותנו שנים, ימצאו מקום, ולמי שהיה צריך גם עזרנו למצוא מקומות חדשים, אבל לא אני העניין פה והקשר איתם נשמר גם היום".
הקושי להגדיר מה הצעד הבא נבע גם מאישיותה היוצרת של פרנקפורט וגם מהתפתחויות שלא צפתה. למשל, מה שהחל בקורונה כשיתוף פעולה קטן עם ערד טקסטיל, צמח לקטגוריה שלמה של מצעים, מגבות, כריות ובגדי פנאי. "זה משהו שגדל ואני נהנית ממנו, ופתאום יש לי פניות אחרות".
1 צפייה בגלריה
קטגוריית כלי המיטה ובגדי הפנאי של פרנקפורט בשיתוף ערד טקסטיל. מהראשונות שעסקו בקיימות וברווחת העובדים
(צילום: אסף עיני. הפקה וסטיילינג - קיאן פרנקפורט)
למשל תערוכה במוזיאון אשדוד שמתוכננת ל־2024 ובה תציג כיוצרת. "מעניינים אותי אג’נדה וסיפור ורגש ועבר ומורשת", היא אומרת על תוכניותיה לתערוכה; וגם ישנה עבודתה החדשה כמרצה בויצ"ו חיפה שהיא רואה בה הזדמנות. "קורים דברים, ולנו יש פריבילגיה, אנחנו בוגרות, מוגשמות, אז דברים שהחלטנו עליהם — יכולים להשתנות". כך, גם בנוגע לסטודיו קטן שהיא מקימה בתל אביב ובו תמשיך לעצב.
מאז ומתמיד היו לפרנקפורט אג'נדה ודעות ברורות בנוגע לתעשייה המקומית. היא נזכרת בשיחות שהיו לה בשנות ה־80 עם שר המסחר והתעשייה אז אריאל שרון ולדבריה, "אנחנו תקועים באותה סיטואציה היום. שום דבר לא נגיש. כדי שתפרח פה תעשייה צעירה, לא צריך הליקופטרים עם כסף. סובסידיה לא צריכה להיות בכסף. אפשר להקל ברגולציה, בנגישות, בחשיבה עסקית.
"אנשים מתייחסים לתחום שלנו כ'ענף האופנה'. זה לא ענף, זה עץ עם הרבה זרועות שאין ביניהן האחדה: יש תאגידים ויש מעצבים פרטיים, יש יוצרים קטנים ויש אופנת רחוב ויש אופנה פונקציונלית. וההתנהלות שונה מבחינת הצרכים והמחירים. אבל אנשים לא מבדילים: מדברים על אסוס ועל מעצבים ישראלים באותה נשימה, וזה לא אותו מוצר. אנשים לא חושבים על זה שהם קונים חיקויים של מישהו שעיצב, פיתח ויצר. בכל מקצוע אחר העתקה אסורה ומעוגנת בחוק — בתחום הזה לא. בגד הוא לא רק כסות, הוא רגש וצריך להקל על היוצרים. אני גדולה מספיק ויכולה לטפל בדברים, אבל בשביל שמישהו יגיע לגודל שלי צריכים לאפשר לו.
"צריך גם להכשיר לעבודת כפיים, למשל באופנה תופרות ותדמיתניות, אבל גם בתחומים אחרים: אנחנו לא הולכים להיהפך לעולם וירטואלי של תיווך. לא כולם מתאימים לעבוד במשרדים. עבודת כפיים היא ערך. אבל אנחנו לא מסתכלים מעבר למכירות הבאות, שבויים במונחים של כסף, כוח, וכבוד ולא מייצרים עבודת כפיים".
בנגישות פרנקפורט מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו הנגשת מידע באתרי אינטרנט, למשל, מכון היצוא שצריך להיות נגיש לעסקים קטנים, או אגודת הטקסטיל שבאתר שלה יופיע מידע שימושי, כמו על נשים שסורגות בבית עבור מעצבים קטנים ועוד.
כשהיא אומרת הקלות היא מביאה כדוגמה את בלגיה, גרמניה ועוד מדינות באירופה שבאמצע שנות ה־80 כבר הבינו ש"עיצוב זו תעשייה שהיא כלכלית ושתעשיות קטנות ובינוניות מעניקות חוסן". בבריטניה, למשל, מעסיקים שהעסיקו עובדים בריטים קיבלו הנחות במס, ובבלגיה הצליחו בתמיכת המדינה לגבש קבוצות של אנשים יוצרים שמהן נולדה "שישיית אנטוורפן" הנודעת. "בעזרת הקלות אפשר לעשות נסים. לא צריך לשפוך על אנשים כסף".
כמרצה היא מקווה שהסטודנטים ילמדו את הצד המעשי ויבינו שלחלוק מידע זה כוח, וכך יפתחו חותם אישי. "אני רוצה שילמדו שלחלוק מידע זה מחזק. כל הבדלנות הזאת מעולם לא היתה חלק ממני".
כשפרנקפורט מדברת על חשיבה עסקית, היא מדברת, בין השאר, על מושגים של זכיינות וקונסיגנציה, "מושגים מאוד ישנים שנשארו מימי האבן", וגם על הקניונים. "הקורונה חידדה לי דברים, תובנות. שקניונים, למשל, לא בנויים למעצבים. זה עניין של חשיבה עסקית. ואם הקניונים רוצים לחזור להיות כיכר העיר ולהיות מעניינים — הם צריכים ליצור תמהיל כמו בעולם האמיתי, כמו בחיים, ובשביל זה הם צריכים לשנות את החוקים, לאמץ חשיבה שונה, להתייחס לקיימות, ללקוחות, לתמחור. אחרת הם מייצרים מרכזים שהם לחלוטין דומים. לא מדובר בעלויות, אלא בחוקים. חנויות זה לא קירות, זה אנשים, זה צוותי מכירה, זה לא רק הנדל"ן".
לדבריה, צריך לחשוב גם על צורות פעילות חדשות. "בקורונה פניתי לעיריית תל אביב וביקשתי לאפשר לאנשים שכירות במקום שיוכלו גם ליצור בו וגם למכור, ואפילו הבאתי דוגמה של רחוב ברומא. אבל המערכת מסורבלת, וזו צריכה להיות החלטה ממשלתית גורפת".
כשהא נשאלת אם היתה שורדת היום כמעצבת צעירה, דורין פרנקפורט משיבה ש"כן, כי אני מאמינה שאנשים צריכים להיות עם יכולות מקצועיות מרובות. אני תמיד ידעתי לעשות הכל: מגזרות ועד עיצוב חלון ראווה ודיוור. אבל לא הייתי פותחת מפעל ייצור. כי אנשים צריכים לעבוד בשכר הוגן ובתנאים טובים, וזה מייקר עלויות, ואני לא יכולה לחנך את הצרכנים שיבדילו בין רשתות זולות לבגד איכותי שעוצב בסדרות קטנות מחומרים שונים ומשמש אותם לאורך זמן, ולכן הם לא חייבים המון בגדים. אנשים צריכים לשאול את עצמם אם הבגדים רעילים, אם הם מזהמים את כדור הארץ — ובשביל זה צריך מודעות וחינוך".
