כמו דג מחוץ למים: הסוף למסעדה של מרגרט תייר
כמו דג מחוץ למים: הסוף למסעדה של מרגרט תייר
ממטבח זעיר ביפו הוציאה מרגרט תייר במשך עשורים מנות של סרדינים, קוסקוס וקבב לוקוס שאין להן מתחרים. תייר, שאותה הגדיר חיים כהן כ"אגדה חיה", הצליחה להשריש כאן תרבות קולינרית חדשה, אך סכסוך נדל"ני עם העירייה, שהגיע עד לעליון, מחייב אותה להתפנות מהמסעדה
האוכל של מרגרט תייר הוא שילוב חד־פעמי של יד אלוהים בכל הקשור לדגים ומטבח טריפוליטאי. לא רבים מכירים בימינו את האוכל של מרגרט תייר. גם כשפעלה בשיא המרץ, עד כמה שאפשר בכלל לתאר את שעות וימי הפתיחה המשתנים והמועטים שלה ככאלה, היתה ונשארה נחלתם של מעטים שיכלו להרשות לעצמה את המחירים שלה, ועוד פחות מזה, הסתגלו לתפאורה הצנועה — וזה אנדרסטייטמנט כמובן ביחס לחושה הזרוקה בה היא פועלת על שפת ימה של יפו, מול מה שהיה פעם משטרת יפו והיום הוא מלון הבוטיק סטאי של האחים נקש.
החושה הזו עמדה במשך שנים ארוכות בלבו של סכסוך נדל"ני עם עיריית תל אביב שתבעה לעצמה עוד מסוף שנות השמונים את המרפסת הצמודה למבנה הזערורי כדי להפוך אותה לחלק מהטיילת הצמודה. תייר לא ויתרה. היא יצאה למאבק משפטי אך לאחרונה הערעור שלה בבית המשפט העליון נדחה והוא פסק לטובת העירייה.
2 צפייה בגלריה
השף חיים כהן: "אנשים שאכלו אצל מרגרט תייר רק יכולים לחלום עליה ועל האוכל שלה בחלומות הכי יפים שלהם. כל השאר לא יבינו"
(ירון ברנר)
מרגרט ובן זוגה ויקטור תייר, הפנתר השחור והח”כ המנוח שנפטר ב־1993, הקימו את המסעדה ב־1977 אחרי כמה שנים שבהן הפעיל ויקטור במקום מסגרייה. בתוך כמה שנים הפך המקום הקטן הזה, שקושט במשך שנים בפסלי ראשים מפורסמים שפיסל ויקטור, למוקד עלייה לרגל לחובבי אוכל רבים וטובים שבאו לסעוד במשך שנות דור מהקוסקוס, הסרדינים וקבב הלוקוס של מרגרט תייר.
"מרגרט ידעה להכין קוסקוס עם ירקות כמו שרק ביפו אפשר להכין ומעולם לא בישלו כמותו במאגרב, ומרק פלמידה עם גריסים ומנגולד כמו מערכת יחסית מושלמת וטעימה כל כך בין פולין לתוניס שנרקמת, מילולית, על חוף הים התיכון ויכולה להיווצר רק כאן", מסביר השף יאיר יוספי מ"ברוט" את גדולתה. "מרגרט והצחוק שלה והידיים הטובות והרכות שמלטפות את הפלפלים והדלעת ודרך זה מלטפת אותך פנימה. הידיים והצחוק האלה אורגים לך בטעמים וריחות הוויה מקומית ישראלית, ותופרות לך בתפרים בטוחים תרבות מקומית ומטבח מקומי.
"אפשר לחיות בלי זה. אבל אז ניאלץ להתמודד לבד עם השאלה בשביל מה לחיות פה? שאלות שרק מישהי כמו מרגרט תייר שאורגת, רוקמת ותופרת את שמיכת הטלאים של התרבות המקומית, יכולה לעזור לנו לענות עליה".
השף חיים כהן מספר ש"את מרגרט תייר הכיר לי חברי המנוח אלי לנדאו. 'יש אישה אחת שמבשלת עם יד של טבחים גדולים', הוא אמר לי. זו היתה תחילתו של רומן מרגש בשבילי. את הסרדינים המחותנים שלה — מנה צפון־אפריקאית של זוג סרדינים ממולאים ומשודכים זה לזה לאורך — אף אחד לא מצליח לשחזר. את קבב הלוקוס, הקוסקוס עם הפול והטלה. הצחוק המתגלגל, השירות הנוראי על הכיסאות הישנים. אלה כולם זיכרון שלצערי נעצר בדיוק כשהתחיל האינטרנט.
"ככה מפספסת התרבות הקולינרית של ימינו אגדה חיה שאלוהים הקשה על חייה אבל בתמורה נתן לה את היד שמבשלת ככה. שאנשים שאכלו אצלה רק יכולים לחלום עליה בחלומות הכי יפים שלהם. כל השאר לא יבינו".
בשנים האחרונות, אחרי אינספור תלאות רפואיות, כולל מאבק עיקש של תייר עם גידול בראש, הגיעו מרגרט ולורן בתה למצב שבו הן נאלצות להתגורר במסעדה עצמה שאינה מאפשרת תנאים של ממש למגורים.
יכול מאוד להיות שכל רצונן הוא בפינוי כולל של המבנה דווקא ובפיצוי הולם. "אנחנו לא נוותר עד להשגת הצדק במלואו, בדרכו של ויקטור המנוח", הן אומרות. אם יש צדק תרבותי וקולינרי בעולם, תניח העירייה לנפשה לבשלנית המופלאה הזאת שגדולי השפים והמבקרים בעולם כבר קשרו לה כל כתר אפשרי.
