טוקינג הדס בסרט ההופעה הטוב בכל הזמנים
טוקינג הדס בסרט ההופעה הטוב בכל הזמנים
בעידן שבו קונים פחות כרטיסי קולנוע סרטי הופעות עוד מושכים קהל לאולמות. ועדיין סרט ההופעה של "טוקינג הדס", שיחגוג השבוע 40 בהקרנות מיוחדות, הוא תופעה חד־פעמית שבה הסולן דיוויד ברן חבר לבמאי ג'ונתן דמי, וביחד יצרו חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת
ביום שישי יוקרן בקולנוע לב בתל אביב הסרט "Stop Making Sense" שמתעד מופע של טוקינג הדס מ־1984, ומוגדר בצדק בתור סרט ההופעה הטוב בכל הזמנים. הסרט מופץ מחדש בעולם על ידי חברת A24 בעותק משופץ במלאת 40 שנה לצאתו לראשונה. זו הקרנה מיוחדת, לסרט שבשלב זה לא מיועד להפצה מסחרית סדירה, אלא על פי הביקוש. והביקוש צריך להיות גבוה: זה סרט שמי שלא ראה ירצה לראות, ומי שראה ירצה לראות שוב.
יומיים לפני כן ויומיים אחר כך (ב־31 בינואר וב־4 בפברואר) יוקרן בסינמטק תל אביב סרט ההופעה של הפט שופ בויז, "Dreamworld". גם כאן, אלה הקרנות בודדות, חלק מאירוע הקרנה גלובלי לסרט שצולם הקיץ בארנה המלכותית בקופנהגן, ומכיל בשעתיים את כל הלהיטים של הצמד הבריטי.
שני סרטי ההופעות האלה הם לא רק טריפ נוסטלגי למי שגדלו באייטיז, הם חלק מתופעה קולנועית־מוזיקלית שנמצאת בחיינו כבר 55 שנה ועוברת שינויים באופן תדיר: כך, ב־2023 סרט ההופעה של טיילור סוויפט שבר קופות עם הכנסות גלובליות של 250 מיליון דולר, וסרט ההופעה של אלטון ג'ון באצטדיון דודג’ר בלוס אנג'לס זיכה אותו לפני שבועיים בפרס האמי והיה השידור החי הראשון של דיסני פלוס.
בשנים האחרונות, כשמכירות הכרטיסים בבתי הקולנוע מתמעטות, תעשיית הסרטים מחפשת אטרקציות מיוחדות שיביאו קהל לאירועי פרימיום חד־פעמיים, כאלה שאפשר לגבות עבורן מחיר גבוה. וכך קרה שסרטי הופעות בהקרנות מיוחדות או חד־פעמיות הפכו ליותר נפוצות בשנה האחרונה. חוץ מטיילור סוויפט גם ביונסה הוציאה סרט הופעה משלה לבתי הקולנוע, ומטאליקה הפיצה סרט הופעה לשתי הקרנות בלבד שתוזמנו באופן סימולטני בכל העולם, כולל במסכי האיימקס בישראל.
אבל זה לא התחיל שם. סרטי ההופעות נולדו בעקבות וודסטוק ב־1969. סרט ההופעה שתיעד את הפסטיבל זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, כי הוא תיעד באופן מקיף וסוחף רגע משמעותי וחד־פעמי בתרבות. מרטין סקורסזה, אחד העורכים של הסרט, המשיך משם עם "הוואלס האחרון" ליצור את השילוב ההיברידי בין סרט תעודה לסרט הופעה, גם כאן התיעוד היה של הופעה אחת מאוד ספציפית והיסטורית של "הבנד". מאז, שלושה מבין עשרת סרטי התעודה הקופתיים בכל הזמנים היו למעשה סרטי הופעה מוזיקליים: ג'סטין ביבר, מייקל ג'קסון ו־One Direction.
ב־20 השנים האחרונות, מאז שמצלמות וידיאו באיכות גבוהה ממילא מתעדות כל הופעה עבור מסכי הענק באצטדיונים, כמעט כל סיבוב הופעות רציני הסתיים עם הוצאתו של די־וי־די המנציח את המופע. זו היתה מזכרת עבור אלה שהגיעו להופעה, ופריט אספנים למעריצים שלא הצליחו להגיע.
ומאז שהדי־וי־די מת והסטרימינג עלה, סרטי ההופעה עברו לשם, והמגמה גברה בשנות הקורונה, כשהופעות ענק לא התקיימו. חפשו את ההופעות הקודמות של ביונסה, טיילור סוויפט וברוס ספרינגסטין בנטפליקס, את BTS בדיסני פלוס ואת סרט ההופעה הקודם של קולדפליי באמזון.
סרט הופעה של הפט שופ בויז הוא מהסוג הזה: תיעוד פשוט של הופעה. סרט שמיועד למעריצי הלהקה ומעריצי התקופה, וככזה הוא כיפי מאוד. יש לקוות שסינמטק תל אביב מרשה לקהל שלו לרקוד באולמות, כי הסרט הזה הוא מסיבה. הסינמטק יצר את פסטיבל "סאונדטרק", שמוקדש לסרטים העוסקים בתיעוד מוזיקלי, ובמסגרתו תתקיים ההקרנה.
אבל "Stop Making Sense" הוא משהו אחר לגמרי. גם מי שלא מכיר את טוקינג הדס ואת הראש של דיוויד ברן יהפוך למעריץ נלהב מהסרט הבאמת חד־פעמי ויוצא דופן הזה שמשלב לתוכו לא רק את הגאונות של הלהקה אלא גם את ההברקות של הבמאי ג'ונתן דמי, שהצליח בסרט הזה לכלוא ברק בתוך בקבוק ולשחרר אותו אל המסך, באופן כזה שהוא נותר טרי ומלהיב גם 40 שנה אחר כך. גם בסרטיו העלילתיים דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "משהו פראי", "נשואה למאפיה") הוכיח שיש לו טעם מוזיקלי משובח, אבל בסרטי ההופעות שלו הוא הביא את החיבור בין קולנוע למוזיקה לשלמות.
בשלושה ערבים בסוף 1983 בלוס אנג'לס קיימה טוקינג הדס הופעות, בדיוק כשהם זכו להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם עם "Burning Down The House". אבל דיוויד ברן חשב על בנייה תיאטרלית כשהתחיל את ההופעה לבד על במה חשופה עם גיטרה וטייפ ועם "Psycho Killer". לשיר הבא מצטרפת הבסיסטית, טינה וויימות, והם מבצעים את "Heaven". לשיר הבא מצטרף המתופף, כריס פרנץ, שנותן את קצב המארש, ולשיר הבא מצטרף החבר הרביעי בלהקה, הגיטריסט והקלידן ג'רי הריסון.
רק אז פועלי הבמה מתחילים לבנות את הבמה וההופעה מתחילה באופן רשמי, כשהיא כבר עם תאוצה של פגז שנורה מתוך תותח. ברן עף שם עם אדרנלין אין־סופי, רוקד ורץ, מזיע בחולצה לבנה או מתנועע עם חליפה ענקית שכבר הפכה לדימוי הוויזואלי המפורסם ביותר מהסרט. להבדיל מהופעות בנות זמננו, שבהן המצלמות מקיפות את הבמה, אצל ברן ודמי המצלמות מסתובבות בין הנגנים והזמרים ומעניקות לצופי הסרט זוויות ראייה שלא קיימות מכיוון הקהל. ברן ושות' לא סתם עושים הופעה מוזיקלית, זה לא קונצרט, זה אירוע תיאטרלי, כזה שלא רק עסוק בלנגן את הלהיטים. ודמי ידע איך להפוך את האירוע הבימתי לאירוע קולנועי שפשוט אי אפשר לעמוד באנרגיה שלו, בכישרון הרב האצור בו, בהנאה שפורצת מהנגנים אל הקהל ובקסם החד־פעמי שקורה שם שוב ושוב, בסרט שהוא לא פחות מיצירת מופת.
