סגור
פנאי חובב עוזרד ואחייניתו מניפים את דגל ישראל על רכס הפירנאים
חובב עוזרד ואחייניתו מניפים את דגל ישראל על רכס הפירנאים (צילום: מהאלבום הפרטי)

צועד בדרכי אמו: כשהבן שיחזר את המסע המפרך בריצת אולטרה־מרתון

רות עוזרד ברחה דרך רכס הפירנאים מצרפת הכבושה בידי הנאצים, לאחר שהשתתפה במבצע נועז של המחתרת. 70 שנה אחר כך שיחזר בנה חובב עוזרד את המסע המפרך בריצת אולטרה־מרתון. "הקשיים שחוויתי לא משתווים לשלה"

כשחובב עוזרד יצא את המלון הצנוע שבו לן, בשעת לילה מאוחרת של חודש יוני. אף אדם לא נראה בעלטה שעטפה את מסילת הרכבת ההיסטורית של קיאן (Quillan), וסביר להניח שכל תושביה של עיירת הגבול הצרפתית הקטנה ישנו עמוק בשלב זה לקראת עוד יום קיצי ומנומנם. באופק השחור נראה באותן שעות צילו המאיים של רכס הרי הפירנאים הגבוהים שעוטף את העיר וכעבור עשרות קילומטרים תלולים צולל לספרד השכנה.
מחוגי השעון הצביעו על השעה 2:00 כשעוזרד התגנב אל תוך החשיכה והחל לרוץ ביחד עם אחייניתו הצעירה אל עבר ההרים הגבוהים שבפאתי עיירת הגבול. "חיכיתי שנים רבות לרגע הזה", תיאר זאת מאוחר יותר. השניים ידעו כי לפניהם דרך הררית ומפרכת במעלה מעברי הפירנאים, דרך רצופה אתגרים וקשיים שאיתם טרם התמודדו בעבר. אף שעוזרד יצא לדרך כשאינו במצב הגופני הטוב בחייו, היה לו ברור כי אלו שדרכו בה שנים לפני כן — אותם אנשים אשר העניקו לו השראה לצאת אליה — סבלו מתלאות קשות בהרבה. יותר משהדעת יכולה בכלל להעלות.
אחת מאלו שצעדו בדרך הזו בדיוק 70 שנה לפניו הייתה רות עוזרד — אמו של חובב. גם היא יצאה לדרכה מתחנת הרכבת של קיאן, גם היא החלה לצעוד באישון ליל אל עבר העלייה התלולה שנמצאת בפאתי העיר ומשליכה את ההולכים בה בחדות אל הפירנאים. הימים היו ימי מלחמה שחורים בכל רחבי אירופה, ועוזרד, אז נערה צעירה שבקושי מלאו לה 19, הייתה חייבת לעזוב בדחיפות את צרפת הכבושה ולהימלט לספרד החופשית.
זמן לא רב לפני כן, כחלק מעבודתה עם המחתרת הצרפתית, התחפשה לקצינת אס.אס נאצית והשתמשה במבטאה הברלינאי המשכנע, כדי לחלץ מהמנזר תינוקת יהודייה שעמדה להישלח למחנה השמדה. המבצע הנועז חשף את זהותה, ולאחר ארבע שנים שבהן עוזרד נמלטה במיומנות מאימת הנאצים ונאלצה לנדוד הרחק ממשפחתה — תחילה מגרמניה לבלגיה ולאחר מכן לצרפת — חייה היו נתונים בסכנה מיידית.
התגמול של המחתרת למבצע הנועז שביצעה עוזרד היה כרטיס בריחה מיוחד מצרפת לספרד דרך הפירנאים. "לא היה לי ממש מושג למה אני מכניסה את עצמי", הודתה לפני כמה שנים, "איזה קושי אדיר מצפה לי בדרך". נתיבי הבריחה ההרריים המסוכנים, שהשתנו תכופות כדי להתחמק מאימת חילות החיפוש הנאציים ומשתפי הפעולה, שימשו כדרך מילוט ליהודים עוד מתחילת שנות ה־40. פחות למשפחות פליטים ויותר לצעירים שהתכוונו לעלות לפלסטינה ולסייע שם במאבק או לאלו שהתכוונו להישאר באירופה ולסייע למלחמה בנאצים.
מי שעוד נטלו סיכון ובחרו בדרך ההררית התלולה היו צרפתים שביקשו להתגייס לצבא צרפת החופשית של דה גול, או טייסים בריטים ואמריקאים שמטוסיהם הופלו, והם קיוו לחבור בחזרה לכוחותיהם.
"מדובר על יותר מ־100 ק"מ של צעידה", מסביר חובב עוזרד בריאיון ל"כלכליסט". בניסיונו לשחזר את המסלול שצעדה אמו, חלום ישן שאותו החליט לבצע כריצת אולטרה־מרתון רציפה לציון 70 שנה לבריחתה מידי השלטון הנאצי. בריצתו הארוכה חלף על פני נופים אירופיים ירוקים וכן תהומות מרתיעות שתחתיתן לא תמיד נראתה לעין. נעליו נרטבו לחלוטין מהעשב הלח בעודו חולף על פני עיירות עתיקות וציוריות. במעלה ההרים בדרך מקיאן הצרפתית נתקל במעט מישורים וחצה עמק גדול ומרשים. בהמשך הדרך ארבה לה גם ירידה של 8 ק"מ ומיד אחריה המתינה עלייה כואבת ובלתי נגמרת של 25 ק"מ לכיוון אתרי הסקי של אנדורה. את החלקים המורכבים במסלול הארוך סימן עוזרד מבעוד מועד בסרטים צהובים על מנת להקל את ההתמצאות בשטח.
על גופו נשא וסט מיוחד שתפרה אשתו לטובת הריצה ("המשפחה שלי אמרה לי שאני משוגע וניסתה לשכנע אותי שלא לעשות את זה") ובתוכו תזונה מיוחדת לדרך. בנו נהג רכב ובו ציוד תמיכה למקרה הצורך ואחייניתו התלוותה אליו בריצה ל־50 הק"מ הראשונים. לאורך הדרך, רגליו העייפות של עוזרד הלכו ודיממו. גרביו כשלו ושלפוחיות לחץ עצומות נפערו בכפותיו הכואבות.
"לא משנה כמה מאתגר היה בשבילי המסלול הזה, קשה היה שלא לחשוב על מה שאמא שלי סיפרה לי במהלך השנים — כיצד אנשים נעו שם בהרים רק בחשכת הלילה עם נעליים במידות לא מתאימות; על אנשים שנקעו רגליים ובלית ברירה המשיכו ללכת; על אנשים שקיבלו כדור בראש ממובילי המסלול רק בגלל שהשתעלו, נשמו כבד מדי או איימו בטעות לעכב את הבריחה; על אנשים שגססו בדרך וננטשו למות בהרים. מאז ומתמיד סקרן אותי לחוות מעט ממה שאמא שלי עברה במהלך אותו מסע מסויט", הוא מודה.
קבוצתה של רות עוזרד, שכללה קרוב ל־30 יהודים ונעה בימי הקיץ, אולצה לאכול חזיר בתחילת המסע. "מי שלא יאכל — לא ייצא", נאמר להם. בהמשך הסתפקו במציצת קוביות סוכר ושתיית מי נחלים. האוכל האמיתי, כך חשדו, נגנב על ידי המדריך שהוביל אותם.
"מה שאני עברתי זה אפס וכלום לעומת מה שהאנשים האלה עברו שם", מסכם עוזרד, "לעבור מה שהם עברו כאנשים שהיו כבר כמה שנים במצוקה, אנשים לא מאומנים, לעתים מנוונים ונטולי ציוד — זה פשוט בלתי נתפס". שיחת הטלפון הראשונה שלו מנקודת הסיום באנדורה, מיד כשסיים, הייתה באופן לא מפתיע לאמו המודאגת.
רות עוזרד הגיעה לישראל חמישה חודשים אחרי שיצאה למסע המפרך בפירנאים. כאן התגוררה בקיבוץ להבות הבשן עד שנפטרה ב־2014. היא זכתה לראות את בנה חובב משחזר את נתיב בריחתה מהנאצים. התינוקת שאותה הצילה לפני שנים רבות בצרפת, חיה עד היום בבני ברק.