במאי בקטע מוגזם: "הכרוניקה הצרפתית" - מועמד בולט לסרט השנה
במאי בקטע מוגזם: "הכרוניקה הצרפתית" - מועמד בולט לסרט השנה
בסרטו החדש והמקסים "הכרוניקה הצרפתית" מתמקד הבמאי ווס אנדרסון במגזין שמזכיר את "הניו יורקר" ובעולם עיתונות הנייר שהולך ונעלם. הוא מועמד בולט לתואר סרט השנה, וכמו בכל סרטיו של אנדרסון, עלילתו מתרחשת ביקום אבסורדי ומתפקע מגודש חזותי מוגזם, של יוצר שהפטיש האמיתי שלו הוא בכלל מילים
״הכרוניקה הצרפתית״, סרטו החדש של הבמאי ווס אנדרסון, היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה. הגיוני — אין דבר שהצרפתים אוהבים יותר מאשר לראות איך במאי אמריקאי אוהב את הצרפתים. אבל הפסטיבל ההוא בוטל בגלל הקורונה ובכורת הסרט נדחתה שוב ושוב. כשהופץ סוף סוף בארה"ב לפני כחודש, נדמה שהציפייה השתלמה: ״הכרוניקה הצרפתית״ שבר שיאי צפייה לסרט אמנותי והזכיר שלאנדרסון יש לא מעט מעריצים. הישראלים מביניהם בוודאי ינהגו כך גם כאן כשהסרט — אחד המועמדים הבולטים לתואר סרט השנה — יגיע לבתי הקולנוע השבוע. זה הסרט העשירי בפילמוגרפיה של אנדרסון, בקריירה קולנועית יפהפיה שמציינת השנה 25 שנה.
ווס אנדרסון, 52, נולד ביוסטון, טקסס. הוא עבר ללמוד באוסטין שבה צמחה קהילה קולנועית איכותית, עצמאית ואלטרנטיבית, שכללה את ריצ׳רד לינקלייטר, דיוויד גורדון גרין, רוברט רודריגז וטרנס מאליק (אפילו האחים כהן ירדו דרומה לטקסס להשיק שם את קריירת הבימוי שלהם). אנדרסון חבר באוסטין לאוון ווילסון, תסריטאי שברבות השנים התפרסם יותר כשחקן. יחד הם כתבו את שלושת הסרטים הראשונים שאנדרסון ביים.
את ״פשעים קטנים״ ו״המרוץ לצמרת של מקס פישר״ אנדרסון צילם בטקסס, באזורים שבהם ווילסון והוא גדלו, על פי זיכרונות ילדות ונעורים שחוו. אנדרסון המשיך לעבוד בשיתופי פעולה עם יוצרים בעלי שם: שני סרטים כתב עם נואה באומבך, ועוד שלושה עם רומן קופולה, הבן של פרנסיס פורד קופולה ואח של סופיה.
״המרוץ לצמרת של מקס פישר״, בכיכובו של ג׳ייסון שוורצמן, בן דודם של רומן וסופיה קופולה (וניקולס קייג׳), הוא סרט מבריק ומקורי, הוא הנבט שממנו צמחה כל הקריירה הייחודית של אנדרסון, שיוצר סרטים היפר־מסוגננים, עתירים באירוניה ובהומור חתום פנים, ולא משנה מתי הם מתרחשים, הם אף פעם לא נראים כמו ההווה. הסרט הזה חנך את אנסמבל השחקנים הקבוע של אנדרסון, שהולך וגדל מסרט לסרט. כל שחקן שמלוהק לסרט, כמעט תמיד מבטיח את השתתפותו גם בכל הסרטים הבאים שלו, גם אם זה רק לסצינה. גם העובדה שאת כל סרטיו יצר אנדרסון עם אותו צלם מעידה על עבודה קהילתית, משפחתית ונאמנה.
כיוצר, אנדרסון חי ביקום קולנועי וספרותי אבסורדי שמנותק מכל קשר למציאות. נדמה שדמויותיו כאילו חיות בין דפי ספרים או בין גלגלי סרטים, בבתים שנראים כמו תפאורה דו מימדית או בית בובות שיצא משליטה. המלאכותיות והלאקוניות הם סימן ההיכר של סרטיו, שבהדר ובתחכום מנסים להיראות כמו יצירות אינטלקטואליות מתוחכמות ומרוחקות. אם סרטיו הם עדות לאהבותיו, השפעותיו והלכי מחשבותיו, הרי שאנדרסון חי בעבר: הפסקול משנות ה־60, הקומפוזיציה מהמאה ה-16, עם גודש חזותי שמעניק לסרטים מראה של ציורי בארוק ורוקוקו, כולל הצ׳מבלו בפסקול. בכל סרט שעובר, העולם הוויזואלי של אנדרסון נהיה יותר מעוצב, דחוס בפרטים ועמוס במחוות.
אבל מה שמעניין במיוחד אצל אנדרסון הוא שלמרות העובדה שסימן ההיכר הראשוני והמיידי של סרטיו הוא העיצוב, אנדרסון הוא גם אשף של מילים. נראה שרוב סרטיו נולדו כתגובה להשראה ספרותית. ככל שאנדרסון הוא מאסטר של תמונה ותנועה, לא מעט מסרטיו מלווים בקריינות שנשמעת כמו שעת סיפור, עד שקשה להבחין מה כאן האילוסטרציה של מה: התמונה למילים, או ההפך. המפגש בין עודף מילים ובין ראוותנות עיצובית יוצר סרטים שהמוח מתקשה להכיל ולעבד בצפייה אחת, אבל הם גם סוד הקסם המפואר של אנדרסון שאין שנייה בסרטיו שלא מתפקעת מיצירתיות, מילולית או חזותית.
אחרי שערך הומאז׳ים לסיפורים של ג׳יי.די סאלינג׳ר ב״משפחת טננבאום״, לרואלד דאל ב״מר שועל המהולל״, לסטפן צווייג ב״מלון גרנד בודפשט״, ואחרי שיצא למסעות בהודו (״רכבת לדרג׳ילינג״), במרכז אירופה (״מלון גרנד בודפשט״) וביפן (״אי הכלבים״), אנדרסון מגיע בסרטו החדש לצרפת, בה הוא חי בשנים האחרונות, בסרט שהוא מחווה לכתבי העת הספרותיים היוקרתיים כמו ״הניו יורקר״.
״הכרוניקה הצרפתית״ הוא מחווה מופלאה ומרגשת למילה הכתובה, ולתמונות המלוות אותה — ולעידן של עיתונאות שכבר יצאה מהאופנה, הלכה לעולמה או פשטה את הרגל. מחווה לניו־ג׳ורנליזם, שהיא כבר אולד־ג׳ורנליזם, כשעיתונאים היו סופרים וכתבו כתבות צבע ציוריות בגוף ראשון, שילבו את עצמם בסיפור, שכבו עם מושא הסיקור, חיו חיים של נהנתנות וליטשו מכל זה עשרות אלפי מילים מסחררות של תיאורים ומטאפורות.
3 צפייה בגלריה
כרזות ל"הכרוניקה הצרפתית" המעוצבות כמו שערים של הניו יורקר. מחווה מופלאה ומרגשת למילה הכתובה
אחרי שהמציא את מדינת זוברובקה, בה התרחשה עלילת ״מלון גרנד בודפשט״ אנדרסון ממציא כעת כתב עת בשם ״הכרוניקה הצרפתית״, שיוצא לאור בליברטי, קנזס, עיירה שמונה 123 תושבים ושנמצאת בול במרכז ארצות הברית. אבל כמו אנדרסון עצמו, עורך העיתון לא מתעניין באמריקה, אלא במה שקורה דווקא בצרפת, ובמיוחד בעיירה הבדיונית אנווי סור בלאזה (תרגום של "יאוש על נהר האדישות").
כהספד לעורך המיתולוגי של כתב העת הלא־קיים מציג הסרט חמישה סיפורים שמעולם לא פורסמו בין דפיו: על אמן שיוצר בכלא, על שף שמבשל עבור שוטרים, על מהפכן שמשחק שח ומוותר על המהפכה לטובת אהבה. עבור כל הדמויות אמנות, יצירה ואסתטיקה הם ערך עליון, וכולם מנהלים משא ומתן עם העורך שלהם (ביל מאריי) על עיקר וטפל, ועל המילה המדויקת שתנסח את מה שהם רצו להעביר.
הספרייה העצומה של ״משפחת טננבאום״, הספר שאותו קוראת הדמות שממסגרת את עלילת ״מלון גרנד בודפשט״ ומערכת העיתון שבמרכז ״הכרוניקה הצרפתית״: אנדרסון הוא פטישיסט של מילים. סרטיו הם מכתבי געגוע, שנכתבו בדיו ובכתב יד, לימי עבר: עם הביגוד, העיצוב והגינונים של פעם, אבל גם לימים שבהם סרטים צולמו בפילם וספרים הודפסו על נייר. צלולויד ונייר, אלה חומרי הגלם שמהם עושה ווס אנדרסון את סרטיו, שבאורח פלא רק נהיים מורכבים, מתוחכמים ומשוכללים יותר מסרט לסרט.
