"אתם אינכם ומוכרחים לשוב": הסיומת המצמררת לשיר האיקוני
"אתם אינכם ומוכרחים לשוב": הסיומת המצמררת לשיר האיקוני
אחרי שאמו אלמה בת ה־84 נחטפה מביתה בנחל עוז לעזה חיבר השחקן אורי רביץ מילים חדשות לשיר האיקוני "החיטה צומחת שוב". עכשיו להקת הגבעטרון העניקו לו ביצוע מצמרר. "הפכתי את השיר לקונקרטי, והוספתי לו גם דרישה"
בקבלת השבת שנערכה לפני שבועיים ברחבת מוזיאון תל אביב, שקרויה כעת כיכר החטופים, סיפר השחקן אורי רביץ על אמו אלמה בת ה־84 שנחטפה לעזה מביתה בנחל עוז ב־7 באוקטובר. "אין ניצחון במלחמה הזאת עד שכל החטופים בבית. זה החוזה הכי בסיסי של המדינה עם אזרחיה. הוא לא יכול להיות מופר", זעק רביץ. את דבריו חתם בשורות האחרונות של השיר האלמותי "החיטה צומחת שוב" שכתבה חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת בעקבות נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום כיפור.
"אני מבקש רשות הערב לשנות מעט את מילות השיר", אמר רביץ: "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב", קרא רביץ בפרפראזה על המשפט המקורי "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב". בשינוי הקטן שעשה הוא אמר "הפכתי את השיר לקונקרטי לזמן הזה — שיר שמתמודד עם שכול ואבל מקבל גם תקווה, ובמידה מסוימת דרישה".
על הבמה מאחוריו עמדה להקת הגבעטרון, המבצעת המקורית של השיר בשנות ה־70. "כשכתבתי את דבריי, לא ידעתי שהם יהיו שם וישמעו את זה", אומר רביץ. גדעון גוריון, חבר ומנהל הלהקה, מספר: "שמעתי שאורי אמר שהיה שמח להקליט את הגבעטרון שרים את זה וקיבלנו עוד פניה בנושא מגלית אקרמן מאלוני אבא שעשתה את הקשר — וכמובן שהסכמנו ברצון. הקלטנו את השיר בתל אביב עם המילים החדשות וביחד עם משפחות החטופים".
"זו חוויה מדהימה", מספר רביץ על ההקלטה וגם גוריון הסכים: "אני 53 שנה בגבעטרון וכשהשיר נכתב לפני כמעט 50 שנה כבר שרתי אותו. בסיטואציה הנוכחית זה היה מאוד מרגש ומכבד. הכל אותנטי כל כך, כי פה היום נמצאות תמונות החטופים והמשפחות שלהם".
אורי רביץ (59) עזב את נחל עוז לפני 36 שנים. אחותו ומשפחתה עזבו לברור חיל אחרי מבצע "צוק איתן", ואמו ואחיו נשארו שם. "זה שיר שכל מי שגדל בקיבוץ יזהה את עצמו במרחב ובמילים האלה", הוא אומר על מה שהוביל אותו להשתמש בו. "במקור מתמודד השיר עם נפילתם במלחמה של 11 מבני בית השיטה, וזה מתחבר באופן ישיר להתמודדות של קהילות הקיבוצים עכשיו עם מה שקרה — כל אחד והזוועות שהיו אצלו. זה מאוד דיבר אליי וכשכתבתי את הדברים היה לי ברור שצריך לעשות משהו איתו, היה משהו בקונטקסט שהתאים מאוד, הקיבוץ היה הבית הפרטי והקולקטיבי".
לפני כמה חודשים עבר רביץ, שחקן תיאטרון הקאמרי לשעבר, לגור במדריד. "החלטתי לצאת לטיול אחרי צבא ועזבתי את התיאטרון שהתעייפתי ממנו, וכנראה שהוא ממני. אולי זה עוד יתעורר, אבל אחרי 36 שנה הבנתי שאני לא חייב למות על הבמה, אפשר גם במקומות אחרים".
בספטמבר הגיע לביקור בארץ והיה אמור לחזור ב־9 באוקטובר. האזעקה תפסה אותו בתל אביב. "האזעקה הראשונה נכנסה לי לחלום ולא התעוררתי ממנה. באזעקה השנייה התעוררתי והיו לי חמש שיחות שלא נענו מאמא שלי. התקשרתי והיא סיפרה שהם בממ"דים ושיש מחבלים בשדרות ולקח לי זמן להבין שיש מחבלים גם בקיבוץ. אחי רועי היה בקיבוץ אבל רחוק ממנה, וניצל. בשיחה האחרונה היא אמרה שהיא שומעת יריות קרוב וצריכה לנתק. אחרי 10 שעות הגיעו חיילים לחלץ את אחי אבל הוא לא הסכים להתפנות עד שלא עוברים אצל אמא שלי, כשהגיעו לשם הבית כבר היה פרוץ והממ"ד ריק. למחרת הופיע סרטון בטלגרם שבו היא נראית יושבת על אופנוע עם שני חמאסניקים".
גם אחרי הסבבים של השנים האחרונות אמו אלמה סירבה להתפנות מהקיבוץ. "היא אמרה 'פה אני מרגישה הכי בטוחה' וזאת מציאות שלמדנו לחיות איתה, וכל המדינה התרגלה שחיים איתה, אבל היא בלתי נתפסת. כשהייתי מגיע לקיבוץ זה הרגיש כמו פסטורליה שקרנית שיכולה להיות מופרת בשנייה. קיבוצי העוטף היו 90% גן עדן ו־10% גיהינום. עכשיו התהפכה המשוואה".
איך אתה מתמודד עם המצב?
"אני עדיין מנסה לענות על השאלה איך מתמודדים עם זה. זה גם שוק וגם מבהיל. אנחנו עדיין באותו יום שהתחיל לפני שישה שבועות. אנחנו לפחות יודעים שהיא חיה כשצילמו את הסרטון וחייבים להיות אופטימיים. אבל זה מפחיד כי היא אשה מבוגרת שלוקחת תרופות. אני מקווה שהיא בסדר כי כל יום שעובר לא עובד לטובתה. אנחנו כרגע עובדים בזה — ראיונות לתקשורת, פגישות מול המטה, פגישות עם שגרירים וחברי כנסת, הצלב אדום, ביטוח לאומי. לצד זה יש גם תחושה של אשמה שהיא היתה שם לבד ולא שמרתי עליה".
אתה מדמיין את אמך מאזינה לשיר?
"כל הזמן אני חושב מה יהיה כשאמא תחזור, זה הדלק שלי. היא בטח לא חשופה לכל מה שקורה פה אז אני רוצה לספר לה כמה כולם נלחמו עליה, ומה קרה פה במדינה ומה קרה לאנשים ואיזו אחווה נהייתה פה".
