קולות רחוקים דוממים: הסרט "CODA" פשוט אך מרגש
קולות רחוקים דוממים: הסרט "CODA" פשוט אך מרגש
הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס יוקרן מסוף השבוע באפל TV, ואף שהוא בנוי על פי כללי הדרמה הצפויים והבנאליים, הוא מצליח לרגש עד דמעות
פסטיבל סאנדנס האחרון התקיים במתכונת קורונה מצומצמת, אבל מעט אנשי התעשייה והתקשורת שהיו שם השתנקו מול ״CODA״, סרטה סוחט הדמעות של הבמאית והתסריטאית שון היידר (״טאלולה״). חבר השופטים עשה היסטוריה כשהעניק לסרט ארבעה פרסים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי. הקהל העניק לסרט את פרס חביב הקהל. וכשהמפיצים התחילו להתקוטט, היה זה אפל TV, שרשם צ׳ק היסטורי בסך 25 מיליון דולר כדי להפוך למפיץ העולמי של הסרט. ביום שישי הוא יוקרן באפל TV, ומעכשיו ועד פברואר נוכל רק לתהות האם זה באמת הסרט שיהיה הזוכה הגדול באוסקרים.
״CODA״ הם ראשי התיבות של המונח האמריקאי ״“Child of Deaf Adults״ - ילדים שומעים להורים חירשים. רובי (אמיליה ג׳ונס) היא תיכוניסטית ששני הוריה ואחיה הבכור הם חירשים. היא מתפקדת בתור המתורגמנית שלהם לעולם, בעיירת הדייגים גלוסטר, מסצ׳וסטס. כשרובי מחליטה להצטרף למקהלה בבית הספר, המורה שלה למוזיקה (יוג׳יניו דרבס) מזהה את כישרונה וממליץ לה לנסות להתקבל ללימודים בבית הספר ברקלי, בבוסטון הסמוכה. העובדה שרובי חולמת להיות זמרת, כישרון שהוריה לא יוכלו ליהנות ממנו, היא רק צד אחד בקונפליקט שלה: השאלה הקשה היא האם היא יכולה להרשות לעצמה לעזוב את הבית לטובת לימודים, ולהשאיר מאחור את משפחתה שזקוקה לה כדי להיות לה הפה והאוזניים בעסק הדיג המשפחתי.
ברור למה האמריקאים כל כך התלהבו מ״CODA״: הם לא מכירים את הסרט המקורי עליו הוא מבוסס - ״משפחת בלייה״ הצרפתי שהיה להיט ענק באירופה ב־2015. בישראל, למשל, ראו אותו למעלה מ־200 אלף איש. לכן, הצופים המקומיים עשויים לחוש דז׳ה וו למראה הסרט האמריקאי, שחוזר בדייקנות רבה לא רק על כמה מנקודות המפתח העלילתיות, אלא בעיקר על רגעי השיא הרגשי שהסרט גדוש בהם. ”משפחת בלייה” עורר מחלוקת ויצר אנטגוניזם בקהילות של חירשים, בגלל הבחירה של יוצריו ללהק שחקנים שומעים לתפקיד חירשים. שחקני הסרט ויוצריו, טענו המבקרים, לא באמת מבינים את תרבות החירשות. ולכן, ״CODA״ הוא לא רק רימייק, הוא תיקון. הבמאית הקפידה ללהק אך ורק שחקנים חירשים לתפקידי החירשים, ובראשם את מרלי מטלין, שזכתה באוסקר על תפקידה ב״ילדים חורגים לאלוהים״.
אבל האמת היא ש״CODA״ הוא לא רק סרט על התמודדות של חירשים עם מגבלתם בעולם שומע, אלא על הפער התמידי שבין הורים וילדיהם. בסצנה יפה במיוחד מוזמנים ההורים להופעה של בתם. הם שם רק כנציגות סמלית, כי לשמוע הם לא יכולים. היידר מציגה את סצנת ההופעה מבעד לאוזניהם: שקט מוחלט. רק כשהם מתחילים לשים לב לתגובות הנרגשות של הקהל סביבם משירת בתם, הם מבינים את כישרונה. והרי במה זה שונה מרוב המשפחות? הרבה הורים לא מבינים מה הילדים שלהם עושים. הורים לבמאים שעושים סרטים לאו דווקא קומוניקטיביים, או למוזיקאים שמנגנים רוק רועש ולא מלודי, או לציירים שמציירים אבסטרקט. ההורים מוזמנים להיות קהל של ילדיהם, אבל הם כמו חירשים - אין להם מושג איך זה נראה או נשמע, אם זה טוב או רע. וכל מה שנותר להם זה לראות את השתקפות היצירה בתגובות של אלה שכן מצליחים לשמוע, לראות, לחוות ולהבין אותה. ואז, להתרגש מהתגובות ולא מהיצירה עצמה. גם זו חוויה.
״CODA״ הוא סרט פשוט מבחינה קולנועית ומאוד לא מתוחכם. לרגעים, התחושה היא שהוא בנוי על פי כללי דרמה כה צפויים ובנאליים שהם לוחצים לי על בלוטות הציניות עם המוני מניפולציות שמוכרות מכל כך הרבה סרטים קודמים, וכל גופי מנסה להתקומם נגד המעשה הזה. אבל לשווא. הפשטות הקולנועית של הסרט היא גם סוד האנושיות שלו. והכישרון של היידר גורם לזה שהבדיחות שלה יותר טובות מאלה של הסרט הצרפתי וכתוצאה מכך, רגעי הרגש עמוקים וחונקים יותר. כי הסרט הזה גורם לצופיו לאהוב את דמויותיו וגם כשהסוף ידוע מראש, קשה לעמוד מולו בלי השתנקות בגרון. ואם בסצנת האודישן בסוף הסרט - שבה שיר של ג׳וני מיטשל מחליף שיר של מישל בדו במקור הצרפתי - הלחיים שלכם לא ספוגות דמעות, הזעיקו אמבלונס. משהו חמור קרה ללב שלכם.
