"היה שלב שחששתי שלא אוכל ליהנות שוב מאוכל. העדפתי למות"
"היה שלב שחששתי שלא אוכל ליהנות שוב מאוכל. העדפתי למות"
אחרי שנרפא מסרטן קטלני בלשון יצא השחקן עטור הפרסים סטנלי טוצ'י לתעד את מסעותיו הקולינריים בדוקו ובספר זיכרונות חדש. בפגישה עם מעריצים בלונדון סיפר למה בעיניו ארוחת ערב עם הארי סטיילס היא סתם "מפגש בין מטומטמים", ומדוע רק לאחר שהחל לעסוק באוכל אמו סוף סוף חושבת שמצא מקצוע
סטנלי טוצ'י, השחקן האמריקאי ממוצא איטלקי, חושב על אוכל כל הזמן. "על אוכל ועל מוות", הוא צוחק במפגש עם קהל בלונדון. 2,300 מעריצים גדשו את אולם הפלדיום וצחקו יחד איתו, גם מהבדיחות על מותו. "לא נשאר לי הרבה זמן לחיות", הוא טען, והמראיינת שלו, השחקנית שרון הורגן ("קטסטרופה"), נזפה בו ודרשה: "תפסיק לדבר שטויות".
צחוק צחוק, אבל טוצ'י הסתכל לסרטן בעיניים לפחות פעמיים ב־64 שנותיו. בפעם הראשונה הוא ליווה את אשתו הראשונה, קייט ספאת, עובדת סוציאלית, אל מותה ב־2009, בגיל 47, מסרטן השד. יש להם שלושה ילדים משותפים, והם גידלו ביחד גם את שני ילדיה מנישואים קודמים. בפעם השנייה, בעודו נשוי לפליסיטי בלאנט, סוכנת ספרותית הצעירה ממנו בשני עשורים, ואב לשני ילדיהם הקטנים, התגלה אצלו סרטן בפה.
אחרי שהוסר גוש ממאיר מהלשון שלו, הוא עבר בהצלחה את טיפולי הכימותרפיה וההקרנות. את מצבו הנוכחי הגדיר במילים הבאות: "אני כמעט 100 אחוז בסדר, אבל יש כמה סוגי מזון שאני לא מסוגל לאכול ויש לי בעיות בליעה. היה שלב שחששתי שלא אוכל ליהנות שוב מאוכל לעולם, ובכנות, העדפתי למות".
השחקן הרבגוני האהוב, שחי היום בלונדון, זכה בשישה פרסי אמי, והוא זכור מתפקידיו גונבי ההצגה כעזר כנגדה של מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", כבעלה של אותה סטריפ ב"ג'ולי וג'וליה", שם גילמה את הבשלנית ג'וליה צ'יילד, וגם מהופעתו בסדרה "משחקי הרעב" — "שם יותר אירוני מזה הם לא יכלו למצוא", הוא מגחך.
הוא היה מועמד לאוסקר על הופעתו ב"מבט מגן עדן", וסיכוייו גבוהים לקבל מועמדות שנייה על סרטו החדש, "Conclave", שם הוא מגלם אפיפיור פוטנציאלי. טוצ'י נעשה מזוהה עם אוכל מאז שסרטוני אינסטגרם מהמטבח המשפחתי שהעלה בזמן הסגרים של מגפת הקורונה נעשו ויראליים והובילו לסדרת טיולים קולינריים משלו ב־CNN. ב"סטנלי טוצ'י חוקר את איטליה" הוא דגם את האוכל בדרום איטליה ובקרוב ידגום גם את זה שבצפון. בינתיים פרסם שני ספרי בישול והוא גם השיק ליין של כלי מטבח.
בנוסף, בימים אלה ראה אור "מה שאכלתי בשנה אחת", שכשמו כן הוא: יומן אישי של שנה בחייו, 2023, שכתוב בזרם התודעה, לפי ימים וארוחות, והסלבס שאיתם סעד. הרעיון לספר היה של אשתו, שאותה הכיר בחתונה של אחותה, השחקנית אמילי בלאנט (ש"השטן לובשת פראדה" היה סרט הפריצה שלה). "חשבתי שהעולם לא זקוק לעוד ספר בישול של שחקן, ואז פליסיטי, שהיא גם הסוכנת הספרותית שלי, אמרה: אולי פשוט תכתוב על כל מה שאכלת בשנה אחת. והופ — נולד ספר".
"זה מה שאנחנו האיטלקים עושים: אוכלים ומדברים על מוות", סיפר טוצ'י. "סבא שלי היה בונה מצבות והבילוי המשפחתי בימי ראשון היה ללכת לבית הקברות ולראות את המצבות החדשות שלו. אני זוכר את סבתא שלי מתקשרת מאיטליה פעמיים בשבוע בערך כדי לספר לאמא שלי מי מת בכפר שלה. ואמא שלי תמיד היתה מגיבה בקריאה כמו 'אוי, לא, הוא היה נורא צעיר'. והנפטר היה בן 95".
בשלב השאלות מהקהל נשאל טוצ'י, שלבש ז'קט קטיפה שחור ומהודר שהזכיר מדוע הוא מדורג דרך קבע כאחד המתלבשים הטובים בהוליווד, איך זה להיות סמל מין. הוא גיחך בתגובה וענה: "אני נהנה לספר לאשתי שאני סמל מין, ואז שומע אותה נוחרת".
"אחרי המחלה שלי", התוודה טוצ'י ברגע של רצינות, "נעשיתי עייף מאוד. עייפות כבדה ובלתי נסבלת, שלא עברה לגמרי עד עכשיו. זה בכלל מצחיק, שככל שהזמן רץ יותר מהר כך אתה נעשה איטי יותר. יש לי גם בעיות שינה מאז ומתמיד. אני מודאג בקשר לפרס האמי השביעי שלי ובכלל. אבל ברצינות, אני חושב שהזדקנתי בן לילה ב־20 שנה בערך. אני רואה את עצמי מצטלם לסרט חדש ושואל: מי זה הזקן הזה עם האקדח?" .
בספר החדש הוא מספר על בית חלומות בכפר שהוא בונה לאשתו, "כדי שתבלה שם עם המאהבים שלה אחרי מותי". האבל על אשתו הראשונה עדיין מלווה אותו, הוא אומר, ומיד מעיר, "ואני בהחלט מעוניין שפליסיטי תהיה ממש ממש אומללה אחרי שאמות".
"אני שונאת את החיים שלך", העירה הורגן ועברה על רשימת הארוחות שלו בספר. "עם יו גרנט, הארי סטיילס, מריל סטריפ, המלך צ'ארלס. לא מעייף אותך להיות בחברת אנשים כל כך מוצלחים כל הזמן? בסוף יום עבודה אני רק רוצה לאכול מרק ושיעזבו אותי בשקט. אין לי כוח להבריק ולבדר, אני רוצה להיות מטומטמת".
טוצ'י הרגיע אותה: "חוץ מהמלך צ'ארלס אולי, אלה החברים שלי וכולנו יכולים להיות מטומטמים ביחד. לשחקנים יש תפקיד חשוב בחברה אבל לעומת אחיות במערכת הבריאות הציבורית, למשל, אנחנו חסרי חשיבות לחלוטין. אנחנו בסך הכל אנשים מבוגרים שמשחקים בלהיות משהו אחר. אנחנו לא באמת עובדים, אלא רק מעמידים פנים שאנחנו עובדים. אבל אני מקווה שהמסר עובר לילדים שלי: תעשו רק מה שאתם אוהבים — ולא משנה מה יגידו". עם זאת, הוא מודה לסיום: "אמא שלי נרגעה רק כשהתחלתי להתעסק באוכל. הייתי כבר שחקן מצליח ומבוסס, אבל היא אמרה: 'אנשים לא חייבים ללכת לקולנוע, אבל לאכול הם חייבים. אז טוב שיש לך עבודה בטוחה ביד'".
