יום הזיכרוןאחרי שאיבד את רגלו, הודיע איתן חרמון לרופאיו: "אני מתכוון לרוץ מרתון"
יום הזיכרון
אחרי שאיבד את רגלו, הודיע איתן חרמון לרופאיו: "אני מתכוון לרוץ מרתון"
חרמון היה רץ מחונן. במלחמת לבנון השנייה איבד את כף רגלו ובחר בקטיעה שתאפשר לו לרוץ על תותבת, ואז נהפך לשיאן העולם במרתון לרצים קטועי רגל
לפני חודש בדיוק איתן חרמון מצא עצמו בסיטואציה מוכרת למדי: הוא עמד על קו זינוק של מרתון נוסף. אף שזו היתה הפעם ה־24 שבה עמד לגמוא 42.2 ק"מ, פרפרי ההתרגשות המוכרים התערבלו בבטנו ולצידם גם החשש הטבעי של כל מרתוניסט שעמד לצידו, כי דברים עלולים להשתבש בדרך הארוכה עד לרובע ה־16 היוקרתי של פריז.
אבל אחרי יריית הפתיחה חלקי הפאזל החלו להסתדר ותחושתו הגופנית רק הלכה והשתפרה. גם הפעם אנשים עודדו אותו בדרך. "כל הכבוד", צעקו לעברו רצים יריבים וצופים כאחד, "אתה מדהים", מתקשים לעכל את אשר הרגע ראו: רץ תמיר ודק עם מבט נחוש ומרוכז ששורף את המסלול שעליו הם רצים, כשאת רגלו הימנית מחליפה בכלל רגל תותבת שחורה מסיבי פחם המחוברת תחת מפרק הברך.
"זה קורה כמעט בכל מרתון שבו אני משתתף", מספר חרמון, "אף שזה בכל פעם מרומם ומעודד אותי, ברגעים האלו אני גם חייב להישאר מרוכז לחלוטין במטרה שלשמה זינקתי". במקרה של מרוץ הענק בפריז, אחת ממטרותיו של חרמון, שבשנים האחרונות נחשב לקטוע הרגל המהיר בעולם במרחק מרתון, היתה גם לנסות ולשפר את התוצאה שקבע על אותו מסלול ב־2014. ואכן, הוא חצה את קו הסיום בזמן של 3:05:28 שעות. קיזוז של שתי דקות משיאו הקודם במרתון פריז.
הרומן של חרמון עם ריצה למרחקים החל לפני 37 שנים. הוא היה ילד בן 10, קיבוצניק נלהב ומוכשר מכפר בלום, שהתחיל להתאמן עם שתי רגליים בריאות ואיתנות בשדות הסמוכים לנהר הירדן. את התחרות הראשונה שלו, מרוץ אצבע הגליל למרחק 7 ק"מ, שאליה הגיע בעקבות אחיו הגדול, הוא עדיין זוכר בבהירות מרשימה. גם את הצטרפותו לאגודת הפועל גליל עליון, מאמניו הראשונים והישגיו כרץ צעיר ושאפתן. "הייתי די טוב", הוא משחזר, "אפילו הגעתי למקום השלישי באחת מאליפויות מרוצי השדה".
אף שלא התפתח כספורטאי מקצועי בענף, הריצה למרחקים המשיכה ללוות את חרמון לאורך חייו. מדי שבוע, במשך שנים, הקפיד לצאת לכמה ריצות ולשמור על הגחלת. בשלהי 2005, כשהיה בן 31, אף החליט לנסות ולחזור לעולם התחרויות המוכר, "ולהחיות רעיונות ושאיפות ישנות". שיאנית ישראל לשעבר בריצה, נילי אברמסקי, יכולה אולי לזכור את הדמות הדקיקה והנחושה שרדפה אחריה במשך כמה קילומטרים לאורכה ולרוחבה של הכנרת, בעת שהשתתף אז במרתון טבריה. "בדיוק החלטתי אז לנסות לחזור לכושר גבוה, לחיות ולנשום ריצה".
אך כאן חלה תפנית חדה בעלילה: בקיץ 2006 נחטפו חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב, וישראל נשאבה למלחמת לבנון השנייה, כשרבים מחיילי הקבע והמילואים מצאו עצמם דוהרים אל תוך התופת של לבנון. בהם היה גם חרמון המילואימניק, שנכנס עם חבריו לחטיבת אלכסנדרוני היישר לראס ביאדה, כפר עוין שסמוך לראש הנקרה. דווקא בעת הנסיגה משם, רגעים לפני תום הקרבות, הרעיד פיצוץ עז את רכב ה"אכזרית" שבו נסע לחרמון, וריטש לחלוטין את כף רגלו הימנית.
אבל עוד בזמן ששכב פצוע קשה, הבהיר חרמון את כוונותיו: "אני הולך לרוץ מרתון", הכריז והותיר את רופאיו בהלם. "כבר באותם רגעים הרגשתי שאני רוצה לחזור לחיים שהיו לי כמה שיותר מהר ובכל הכוח", משחזר חרמון. אבל בטרם יוכל לעשות אפילו צעד אחד, היה עליו לקחת החלטה גורלית: האם לחיות עם כף רגל פגועה ומוחלשת ולסבול ממגבלות תנועה, או לעבור קטיעה, כך שיתאפשר לו להשתמש בתותבת.
אצל חרמון הריצה היתה חלק מהשיקול. "ראיתי שבארה"ב אנשים עושים דברים מדהימים עם פרוטזות ורצים למרחקים עצומים", הוא מספר, "אז הבנתי שעם היכולת שלי כנראה אצליח בשלב כלשהו להיות בין הטובים בעולם אם אתחרה עם רגל תותבת". דווקא קטיעת הרגל היתה מבחינת חרמון אפשרות לקבל את חייו הישנים בחזרה, ואולי אף אולי להגיע לפסגות חדשות. ההחלטה התקבלה בלב שלם.
הדרך של חרמון למעלה, עד למעמד שיאן העולם במרתון לרצים קטועי רגל, נמשכה קרוב לשמונה שנים ודרשה השתתפות בלא פחות מ־16 מרתונים בעולם. אל כולם הגיע בזכות תמיכתה של עמותת "תקוות" המסייעת בשיקומם של פצועי צה"ל באמצעות הספורט. המסע החל בכלל ברכיבה על אופני יד, כיוון שלאחר הפציעה חרמון עדיין לא יכול היה לדרוך על רגלו. אולם גם לאחר הרכבת הרגל התותבת וחזרה הדרגתית ואיטית לריצה, הבין שלפניו אתגר מורכב: התמודדות עם פצעי לחץ ושפשופים קשים שנוצרים בנקודת החיבור בין הפרוטזה לרגל. "זו פציעה תמידית שלא מאפשרת לך להתאמן יותר מ־5-4 אימונים בשבוע", הוא מסביר, "ואחת לכמה שבועות אין ברירה וחייבים לקחת הפסקה מהאימונים, להחלמה". באותן הפסקות חרמון נאלץ להסיר את התותבת ולדדות כמה ימים על קביים. תזכורת מתסכלת לכך שלמרות עוצמתו, המגבלה לא נעלמה. הדרך למרתון פריז כללה גם היא השבתה כזו שלשמחתו נמשכה יומיים בלבד.
אבל לרץ הוותיק אין כוונה לעצור, להאט או להתקפל בפני שום קושי. "אף שזה לא המניע העיקרי שלי ואני כבר לא ילד, יש בי עוד חלום ותשוקה לשבור את השיא האישי - לנצח את עצמי", הוא אומר כשעיניו כנראה נשואות אל כמה מרתונים נוספים. "בכל פעם שאני חושב שדי, שזהו, הגוף שלי מתמלא אדרנלין לקראת המטרה הבאה". גם עם רגל אחת, איתן חרמון מתכוון לכבוש כל יעד שיציב לעצמו.
