"שלום מדינה חטופה, את זקוקה להצלה"
"שלום מדינה חטופה, את זקוקה להצלה"
מה הייתם כותבים למדינה היום? השאלה הזאת הופנתה לסופרים, אנשי רוח והוגים, בהם אתגר קרת, לאה איני, חיים באר ואהרן צ'חנובר. התוצאה המרגשת ושוברת הלב תוצג בפני קהל בערב מיוחד בשבוע הבא. "תחושת האופטימיות נעלמה מהמכתבים, אך יש בהם המון חמלה וגם רגש חדש: פטריוטיזם", אומר עורך הערב
"זה המכתב האחרון שאני כותב לך. אני מעריך שגם הפעם לא תטרחי לענות לי. לו יכולתי למסור לך את הדברים פנים אל פנים או אפילו בשיחה טלפונית הייתי עושה זאת, אבל את מתעלמת ממני. אני ממשיך לעשות דברים. דברים שעשיתי לפני 7 באוקטובר ודברים שלא עשיתי. אני נושם. אני הולך ממקום למקום. הלב שלי פועם פחות או יותר באותו קצב. אוצר המילים שלי לא השתנה. וזה קצת מוזר כי בכל זאת, אחרי שכל כך הרבה אנשים אומרים כל כך הרבה פעמים שאין מילים, מישהו צריך להמציא מילים חדשות, כדי שאפשר יהיה להגיד משהו יותר מדויק על מה שהיה".
את המילים האלה כתב הסופר והתסריטאי בני ברבש במכתב אישי למדינה. זה מכתב אחד מבין עשרה מכתבים שכתבו סופרים ואנשי רוח אל מדינת ישראל. הם כתבו אותם בהזמנת מרכז תרבות בית אריאלה בתל אביב, שיעלה אותם במופע הבימתי "מכתבים אל הבית" ביום שלישי הקרוב, כחלק מאירועי "רוח הזמן" של עיריית תל אביב (10־14 בדצמבר).
"ב־1998 התפרסם בעיתון 'הארץ' פרויקט במלאת 50 שנה לישראל: אינטלקטואלים מישראל ומהעולם התבקשו לכתוב מכתבים למדינה", מספר יולי שפירא, שיזם את האירוע עם האמנית אולה פרמינגר. "אז כתבו יהודה עמיחי, נתן זך, עמוס עוז, ג'ון לה קארה ואחרים, הם שואלים בעיקר שאלות כמו אם יש לנו מקום אחר ואם יש מה לעשות במקום הזה. העיתון היה מונח אצלי שנים, וכשהוחלט על אירועי 'רוח הזמן' חשבתי שאפשר לשחזר ולראות מה קרה ב־25 השנים שחלפו מאז, ובמיוחד מה קרה אחרי 7 באוקטובר".
שפירא פנה לאנשי ספרות ורוח מובילים וביקש מהם מכתב. בין כותבי המכתבים היו חיים באר, אתגר קרת, לאה איני, אשכול נבו, רוני סומק, גלית דהן קרליבך, בני ברבש, אהרן צ'חנובר, שהרה בלאו, רפי וייכרט ויוסי סוכרי. שפירא ופרמינגר ערכו את המכתבים למופע בימתי בשם "מכתבים אל הבית”, שישתתפו בו יוסי מרשק, אפרת בן צור, ערן צור ואלון פרידמן.
"כשפניתי אליהם לא האמנתי שההיענות תהיה כל כך גבוהה, ולא ידעתי מה נקבל", אומר שפירא. "עכשיו אני רואה שכולם מושפעים בצורה זו או אחרת מרוח הזמן. כשהסופר חיים באר כותב לביאליק, הוא מתכתב בה בעת עם 'בעיר ההרגה' שלו ועם 7 באוקטובר. המשורר והמתרגם רפי וייכרט מתכתב עם המשוררת ויסלבה שימבורסקה ושואל אותה מה היא ממליצה לנו לעשות עכשיו, היא הרי אשה חכמה ומצחיקה ויש בה חמלה. זוכה פרס נובל אהרן צ'חנובר בכלל פונה לדרווין, ושואל אם הרוע האנושי הוא חלק מהאבולוציה ואם בכוחו של המדע להסביר את הרוע. הסופרת גלית דהן קרליבך כותבת לדמות בדיונית מתוך מחזה של שייקספיר. ויש מכתבים אישיים יותר”.
איזו מדינה מצטיירת מהמכתבים האלה?
"השאלה ששאל יהודה עמיחי במכתב שלו מ־98' היא אם יש אפשרות לחיים במקום אחר, וזו אותה השאלה גם היום, אבל התשובות עליה שונות לגמרי. ב־98' היתה אופטימיות מסוימת, וזה התמוסס. לעומת זאת עכשיו נוצר משהו חדש, מין סוג של פטריוטיזם שלא היה כל כך אז. פתאום אנשים חכמים עברו שינוי אבולוציוני, התפתח אצלם רגש פטריוטי. ופתאום מתגלה גם חמלה כלפי המדינה, המכתבים האלה כמו עוטפים אותה בשמיכת פוך".
"שלום מדינה חטופה, כותבת לך בת 61 מצולקת מלידה, השואלת שוב בחסרונך", כותבת לאה איני במכתבה למדינה. "כשהייתי קטנה, מדינה, ואבי העקוד ישב על מיטתי לספר לי שואה, נשבעתי שאגדל להצילו. גם את אנה פרנק חלמתי להציל, ואת יאנוש קורצ'אק, על כל יתומיו. כי הרי 'לעולם לא עוד', כי 'נזכור ולא נשכח'. אחר כך הבנתי, שאת היא זו שזקוקה להצלה. שורדת פצועה, מפלגת, מפלה. מדינה עם שיגעון גדלות וחרדה קיומית, שקהתה והלכה לחיי אדם. לרווחתם. שהחליפה שלטון רקוב אחד באחר, שהתעלה־התגדל־והתקדש".
הסופר בני ברבש היה מעורב בחמש השנים האחרונות בהפגנות המחאה — תחילה בבלפור סביב משפט נתניהו, ובהמשך נגד ההפיכה המשטרית. לקראת 6 באוקטובר האחרון, במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הוביל ברבש קמפיין עם אבי קדיש תחת הכותרת "מחדל 73' מחדל 23'". ההפגנה הגדולה, עם שלטים שנושאים את המסר הזה, היתה אמורה להתקיים במוצאי שבת 7 באוקטובר.
"עשינו קמפיין לקראת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, שהשווה בין המחדל של 73', שנחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית, ובין המחדל שנמצא בהתהוות ועוד ידרוש ועדת חקירה ממלכתית", מספר ברבש. "דרשנו לחקור אותו עוד לפני האסון".
מה היה מבחינתכם מחדל 23'?
"ההתפרקות של הצבא, של המדינה, של הכלכלה, פריעת החוק והסדר, ההתפוררות של כל הקשרים שמחזיקים את החברה הישראלית. זה כלל פנייה לבג"ץ (שנדחתה בינתיים) על ידי עו"ד גלעד שר, כדי לחקור את המחדל שנמצא בהתהוות, שעומד להתרחש וצריך למנוע אותו, כדי שאזרחים וחיילים לא ימותו לשווא.
"ואז ב־7 באוקטובר נפלנו לטרגדיה הנוראית הזאת, הכתובת היתה על הקיר באותיות קידוש לבנה. אני מקשר את הסיטואציה הנוראית הזאת לכיבוש: הכיבוש הרג, הורג וימשיך להרוג את החברה הישראלית. הוא הצמיח את הזחיחות, הכוחנות, את רצח רבין, את נוער הגבעות, את בן גביר וסמוטריץ', וכל ההפיכה המשטרית התאפשרה בגלל הכוחות האלה. כל הדיבורים עכשיו על 'ביחד ננצח' הם מראית עין שקרית של אחדות".
למרות זאת מרגישים שהמכתב שלך למדינה נכתב מאהבה.
"אני ב־7 באוקטובר נכנסתי לאוטו ונסעתי לעוטף בלי לדעת מה בדיוק אני הולך לעשות. וכשאני רואה את החיילים בעזה, אני מצר על כך שאני לא נמצא ביחד איתם. קשה לי להגיד על עצמי שאני פטריוט כי פטריוטיזם היום מכסה על כל כך הרבה עוולות, רשע, שקרים. חמאס מהווה איום לא על מדינת ישראל אלא על אנשים אזרחים וחיילים, ועם חמאס צריך לסגור חשבון. אבל חברי הממשלה היום, הם מהווים איום על מדינת ישראל, על הצביון שלה, על הלכידות שלה, הם קרעו אותה לגזרים. האירוע הרצחני המתועב הזה יסתיים, ומה אז?"
יש משהו חיובי שצומח מתוך כל זה?
"ההבנה ששום דבר לא ייפתר באמצעות הכוח שלנו. מה שצריך זה פתרון כפוי, מגובה בכוח בינלאומי, שיסדיר את העניינים ויעמיד אותנו במקום ובפרופורציות הנכונות".
וכך כתב יהודה עמיחי בשנת 98' במכתב אל המדינה: "כשם שהחולה החש את חלקי גופו עושה דברים כדי לשכך את הכאב ולרפא את גופו, כך אנו חייבים לעשות הכל כדי לעבור את הטווח הקצר הזה בחיפוש אחר פתרונות ורפואות. אבל בסופו של דבר עדיין אין לעם היהודי מקום אחר לחיות בו ולשכון בו לבטח".
