לא רוצים כאן אוסקר: למה חברי האקדמיה מתעלמים מסרטים מסחריים?
לא רוצים כאן אוסקר: למה חברי האקדמיה מתעלמים מסרטים מסחריים?
"שבע ברכות" שגרף את רוב פרסי אופיר הוא סרט נהדר. אך הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שבו חברי האקדמיה מתעלמים בהתנשאות מסרטים מסחריים ומושכי צופים. לפעמים התחושה היא שהתעשייה כלל לא אוהבת את הקהל שלה
מבין חמשת המועמדים לפרס אופיר השנה, הסרט הטוב אכן זכה: "שבע ברכות", פצצת רגש עשויה היטב ומלאת ברק וכישרון, יצא מהטקס עם עשרה פרסים מבין ה־12 שלהם היה מועמד. ריימונד אמסלם זכתה בשניים מהם: כשחקנית הראשית וכשותפה לתסריט יחד עם אלינור סלע, שגם מגלמת את אחותה בסרט. איילת מנחמי זכתה בעוד שניים: על העריכה והבימוי.
בכלל, נראה שמולטי־טאסקינג נשי היה המוטיב המרכזי של הטקס. שתי שחקניות זכו בפרס התסריט, והן ניצחו בקטגוריה הזאת את דרור קרן, גם הוא שחקן שהיה שותף השנה לכתיבה של שני תסריטים. הבמאית זכתה גם על עריכה.
נור פיבק, שחקנית, זכתה בפרס על בימוי הסרט התיעודי הקצר "הרף התחתון". אורית פוקס רותם, שזכתה בשנה שעברה על בימוי "סינמה סבאיא", זכתה השנה כמלהקת של "שבע ברכות". מאיה קסל שזכתה על בימוי הסרט העלילתי הקצר "בצילו של ההר", עבדה במקביל כמלהקת של "העתיד", והיא ניצחה בקטגוריה את נועה קולר, שביימה לראשונה סרט קצר (יחד עם בועז ארמוני). ככה זה בישראל: כולם עושים הכל. "שבע ברכות" הוא זוכה טוב - זה פרויקט תשוקה אישי מאוד ליוצרותיו, עם עשייה מצוינת ועם פנייה רחבה לקהל. השילוב המושלם בין מסחריות לאמנותיות, בין האישי והאוניברסלי. זה גם סרט שמזכיר שהדבר הכי מבוקש בקולנוע הישראלי של 30 השנים האחרונות הוא המשפחה המרוקאית: מ"שחור" דרך "שבעה" ו"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" ועד ההצלחה העצומה של "ההילולה" והזכייה של "שבע ברכות". נראה שזה התבלין העכשווי של הקולנוע הישראלי: קצת פולקלור וקצת מסורת, קצת כאב וקצת הומור והמון דמויות בסרטי אנסמבל שהקהל הישראלי אוהב.
עם כל אהדתי ל"שבע ברכות", הצער שלי הוא שמצביעי האקדמיה פספסו כמה סרטים טובים בדרך: ל"החייל הנעלם" המצוין הגיע יותר מפרס הצילום. ל"המנצחים" הגיע יותר מפרס על מוזיקה. מצביעי האקדמיה פספסו לגמרי את "ברווזים, אגדה אורבנית" ואת "צ'קאאוט", שני סרטי ביכורים לא צפויים, לא אחידים ומלאי כישרון.
וישנו הסיפור עם אבי נשר: "גן קופים" המצוין שלו — שלצד "שבע ברכות" ו"החייל הנעלם" היה הסרט הכי מדובר בקרב חברי האקדמיה — היה אומנם מועמד ל־11 פרסים, עדות להערכה שקיבל, אבל לא היה מועמד לפרס הסרט. נכון, זה יכול לקרות וככה זה בחירות דמוקרטיות חופשיות, אבל זה כמעט נראה עוין, לא? בכל הקשור לאקדמיה ולנשר אי אפשר להתחמק מהתחושה, עוד מאז ההתעלמות מ"סוף העולם שמאלה", שהאקדמיה פשוט לא רוצה לתת לו פרסים. ואולי זו הכרזה אחרת, לא פחות בעייתית: חברי האקדמיה מכריזים בבחירותיהם שהם לא מעוניינים בשוברי קופות. "ההילולה" ו־600 אלף צופיו בכלל לא טרחו לגשת לתחרות. אבל מה מנע מחברי האקדמיה לפרגן קצת יותר להצלחה היפה של "בחורים טובים" ו־300 אלף כרטיסיו? שוב ושוב בוחרת האקדמיה להתעלם מסרטים מצליחים ("שבע ברכות" בוודאי יהיה להיט, אבל רק אחרי זכייתו בפרס, הצלחה שהאקדמיה תזקוף לזכותה). זה כשל חמור ועקבי בשיטת התחרות של פרס אופיר, שמציג למצביעיו סרטים שעדיין לא הופצו לקהל הרחב, והמצביעים מתעלמים בהתנשאות מסרטים שבכל זאת כבר הופצו והצליחו. זה הופך את הפרס, שוב ושוב ושוב, לאירוע שמפנה את גבו לקהל בדווקאיות ברורה. ואולי אלה פני תעשיית הקולנוע כאן, שלא אוהבת את הקהל שלה.
ובעיה נוספת עם זה היא שבישראל הזוכה בפרס אופיר הוא גם נציג ישראל לאוסקר. פרסי אופיר קיבלו את הג'וב לבחור את נציג ישראל לאוסקרים, אבל הם לא באמת רוצים לזכות. ככה לא מתנהג מי שרוצה לזכות, ואכן לא זוכה.
אבל זה אירוע גדול יותר מזכייה בפסלון המוזהב: בשנתיים האחרונות הקולנוע הישראלי הצטמק ונהיה קאמרי ונזירי. כמעט ואין לו נוכחות בינלאומית, ולכן גם אין לו סיכוי כרגע להגיע לאוסקרים. משרד התרבות צריך לחזור ולהכריז שהקולנוע הישראלי חשוב לו — ובחשוב לו הכוונה לתוספת תקציב משמעותית ולמתן חופש אמנותי מוחלט — מה שיחזיר לקולנוע את הבמאים הכוכבים שלו, שמעדיפים כעת לעבוד בטלוויזיה, עם תקציביה הנדיבים והנוכחות הבינלאומית שלה. אם משרד התרבות ישוב לשים את הקולנוע בעדיפויות שלו, כפי שהיה בימי לימור לבנת, נשוב ונראה בארץ פריחה קולנועית, כפי שהיה כאן ברוב שנות ה־2000.
אבל כרגע הקולנוע הישראל משתבלל. בשנה שעברה זכה "סינמה סבאיא", סרט שמתרחש כולו בחדר אחד. השנה זכה סרט שמתרחש כולו בשישה חדרים. וכך, עם תחרות בין סרטים שהקהל לא שמע עליהם ועם התעלמות ממעט שוברי הקופות המקומיים, קרה שהשנה אף זכיין לא טרח לשדר את הטקס — הוא שודר בלייב באתר מאקו, כמו אירוע שהולך ומתכווץ מול עינינו משנה לשנה.
עם זאת, צריך להודות שבשנה שבה "שבע ברכות" סוחף כמעט הכל, ההחלטה למקם את הטקס באולם חתונות במקום בהיכל תרבות היתה כמעט פיוטית: כי בכל מה שקשור בשואו ובספקטקל, הקולנוע הישראלי עילג; ובמה שקשור באירועים צפופים סביב שולחנות ואוכל ובריבים משפחתיים — זה אשכרה המותג הקולנועי המקומי. אולי צריך לתת לשלום אסייג ולשותפיו ל"ההילולה" לביים ולהנחות את הטקס בשנה הבאה. בפרס אופיר הם לא יזכו, אבל לפחות שיביאו קהל.
