יסמין גודר: "להיות נוכחת בגופך בנחת זה הכי סקסי"
יסמין גודר: "להיות נוכחת בגופך בנחת זה הכי סקסי"
הרקדנית והכוריאוגרפית יסמין גודר בחזרות על מחול הסולו שלה, ועל מופע משותף עם הזמרת דיקלה. היא מתייחסת אל ריקוד כאל טריפ, נוהגת לדבר עם עציציה, מפחדת שלא יהיה לה בית, חשה רגשות אשם על כל מי שסובלים פה מאז 7 באוקטובר, מתגעגעת לסבתות הירושלמיות שלה, מוצאת מפלט בסטודיו, טורחת על ממולאים בערב שבת וממליצה לכולם לנשום כשקשה
יסמין גודר
גיל: 51 • מקום מגורים: יפו
• מצב משפחתי: בזוגיות + בת
• כוריאוגרפית ורקדנית עטורת פרסים (בהם הבסי בניו יורק, רוזנבלום, לנדאו, משרד התרבות ועוד). יצירותיה מוצגות בהצלחה ברחבי העולם. לאחרונה עלה המופע "אהבה מוזיקה (עכשיו!)” עם הזמרת דיקלה, שיוצג ב־18 בדצמבר באקספו תל אביב
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית ביפו אחרי מקלחת וחזרה שעשיתי לסולו שלי "מתרגלים אמפתיה #3" שיצרתי בתקופת הקורונה כשלא יכולתי להיפגש עם הרקדניות שלי. הוא מתעסק באמפתיה עצמית ואם ואיך יש לה מקום".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"זה משתנה כל הזמן אבל את הראשון אני שותה בדרך כלל מול החלון בבית שמשקיף על פארק קטן של עצים וציפורים. בבית זה פילטר או שחור או אספרסו ארוך. בחוץ אני שותה תמיד הפוך ואני מאוד ספציפית לגביו, כי אם כבר מחוץ לבית — שיהיה מדויק".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם ג’ק קורנפילד, מורה לבודהיזם ומדיטציה. אני מנהלת איתו שיחות עומק כבר שנים כי אני מאזינה לפודקאסט שלו וקוראת את הספרים שלו. הייתי מדברת איתו על כל מה שקשור למה שקורה כאן עכשיו, איזשהו מבט חומל ונוכח בתוך הדבר המאוד קשה שעוטף אותנו. ועם והשחקנית ג'וליה לואי דרייפוס שאני מאוד אוהבת והיא מצחיקה אותי. כשגרתי בניינטיז בניו יורק היו עוצרים אותי ואומרים שאני דומה לה. אני אוהבת את התוכנית שלה 'חכמות ממני' שבה היא מראיינת נשים מבוגרות שעברו מסעות חיים מעניינים. בא לי לצחוק איתה ולחזור לקטעי סיינפלד ואולי לעשות יחד את הריקוד הידוע של איליין".
על מה את עובדת עכשיו?
"כבר שלוש שנים אני עובדת על 'אהבה מוזיקה (עכשיו!)', יצירה שנפגשת עם האלבום הראשון של דיקלה 'אהבה מוזיקה', במטרה לייצר הכלאה בין מופע רוק ומוזיקה משחרר ופותח לבין צלילה של מחול. על הבמה ניצבת דיקלה עם תזמורת של תשעה נגנים ושמונה הרקדניות המדהימות שלי שמביאות עולם ומלואו. הבכורה היתה בגרמניה, המופע הבא ב־18 בדצמבר באקספו תל אביב".
מה השריטה שלך?
"אני מדברת הרבה עם הכלבה והעציצים שלי. לא יודעת אם זו שריטה, זה יותר כמו מרחבים נוספים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לנשום כשקשה. בהתחלה כשאמרו לי 'תנשמי' זה עצבן וסגר אותי אבל עם השנים, כמו הרבה דברים שאני עושה שקשורים לעולם המחול, אני לומדת לנשום".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"זה הזמן האהוב עליי בשבוע. פתאום המרחב משתנה ויש האטה. אני מכינה ממולאים, יש משהו בפעולה של מילוי ירקות שעושה לי את זה בשישי".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לקפוץ בין מציאויות ומרחבים שונים בלי לעבור את המאמץ הרגשי".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"מי שנוכח או נוכחת בגוף שלהם בנחת. וכמובן בן הזוג שלי, איציק ג'ולי (יוצר רב־תחומי ומנהל אמנותי — מנ"ש)".
למי את מתגעגעת?
"לסבתות שלי הירושלמיות אלינה ואלקה, לאנרגיות שלהן כנשים, לבית, לבישולים, למי שהן היו. אלינה היתה פולנייה נוצרייה והיתה אלופת הפירוגי, אז אני מתגעגעת לריח ולטעם של זה. הסבתא השנייה אלקה היתה טיפוס מרתק. כשהייתי מתקשרת אליה ושואלת מה שלומה, היא היתה עונה 'מכייפת'".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אם לא ביפו אז על הר מול הים, איפשהו באזור הים התיכון, לאו דווקא בארץ".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"כל הכסף והמשאבים הולכים לעשייה היצירתית, לא לפינוקים. אבל חוץ מזה הדבר העקבי שאני מוציאה עליו כסף זה ירקות אורגניים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"את המחויבות הבלתי מתפשרת שלי. מחויבות זה דבר מדהים שנותן לי הרבה אבל לפעמים היא לא מותאמת, וכשזה מתחיל להיות לא מותאם, קשה לי להרגיש את זה. הייתי שמחה לקחת לפעמים דברים, להתבונן עליהם עם מבט צדי ולראות מה קורה שם".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על כל מה שקורה פה ומי שנפגע בגלל מה שקורה פה. יש תחושת אשמה כי אני בתוך הדבר הזה ואפרופו מחויבות יש לי צורך לעשות משהו, להיות חלק בכך שיהיה טוב יותר. האשמה צפה על המצב של כל כך הרבה אנשים: חטופים, משפחות החטופים, החיילים, המפונים, אנשים שבעזה ולבנון. כל מי שנפגע".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שהצלחתי לייצר לעצמי פקעת מגינה עם בן הזוג שלי והבת שלי (13)".
מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"שלא יהיה בית. הפחד הזה התחזק אחרי 7 באוקטובר, הוא עבר לפרונט. מפחידה אותי המעגליות הזאת, אפילו בהיסטוריה האישית שלי, של אנשים שעוברים ומחפשים את הבית מחדש בכל פעם".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"המחול. אני מוצאת המון נחמה, חיבור ואפשרות להרגיש דרך תנועה ומחול והמפגש עם הקולגות והרקדניות בסטודיו. המפגש דרך הגוף, מקום שבתוכו אנחנו יכולות לחקור ולהיות עם עצמנו ואחת עם השנייה — זה המפלט. הסטודיו הוא ממש הצלה ונהיה עוד יותר מתמיד".
מה עושה אותך מאושרת?
"לראות את האימפקט שיש ליצירות על אנשים, לראות שיצירה יכולה לפתוח איזה ערוץ אצל אנשים, להזמין לאיזה טריפ. החלל שבו מתרחש המחול הוא מעבר למחול, הוא הזמנה לטרנספורמציה והשהיה, ומרגש אותי לראות מה שאנשים מקבלים מזה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"חסר לי שלום. אני לא רוצה לוותר על זה. זה נשמע מאוד נאיבי בתוך מה שאנחנו עוברות אבל חסר לי החיבור הזה בין אנשים במקום של טוב, לא במקום של אימה וזוועות".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הבת שלי".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"הכוריאוגרפיות טרישה בראון ופינה באוש, המשוררת פטי סמית’, המוזיקאית פי.ג'יי. הארווי והאמנית סינדי שרמן. אני כל כך מושפעת ואוהבת אמניות".
אם לא היית כוריאוגרפית מה היית עושה?
"אני חושבת שמשהו בין אמנית פלסטית לחקלאית. הייתי בודקת את הממד הזה של לעבוד את האדמה יומיום. היה לי רגע קצר כזה בנעוריי כשהייתי בקיבוץ ועבדתי חודשיים מדי יום בקטיף אבוקדו וחוחובה. אהבתי את זה מאוד".
