האיש שהלביש את העולם באוריגמי
האיש שהלביש את העולם באוריגמי
מעצב האופנה איסי מיאקה, שמת בסוף השבוע, היה הראשון שהעלה את הסגנון היפני על מסלולי אופנת העילית במערב. הוא פיתח בד רווי קפלים ששחרר את האנושות מהצורך בגיהוץ, הוא עיצב את חולצות הגולף הנודעות של סטיב ג'ובס, ובעיקר האמין תמיד ש"תפקיד המעצב הוא לייצר דברים שיביאו תקווה ואושר לאנשים"
המעצב היפאני איסי מיאקה מת ביום שישי ממחלת הסרטן. מיאקה, בן 84 במותו, היה מראשוני המעצבים היפנים שהציגו על מסלולי התצוגות באירופה, כמעט עשור לפני יוז'י ימאמוטו ו"קום דה גרסון". הוא הותיר חותם אישי מובהק, נודע בעיצוביו הטכנולוגיים ובשפה המקורית שלו ופיסל באמצעות החומר את גוף האדם. בראשית שנות ה־90 הציג שיטה חדשנית שפיתח ליצירת קפלים בבד — פליסה — שאיפשרו גמישות בתנועה בצד תחזוקה קלה של הבגד שלא התקמט בכביסה ובכלל. מיאקה גם נודע בחולצות הגולף שעיצב לסטיב ג'ובס מנכ"ל אפל לשעבר.
מיאקה נולד בהירושימה ב־1938 והיה בן שבע, תלמיד בית הספר, כשהוטלה הפצצה הגרעינית על הירושימה ונגסאקי, שהביאה לסיום מלחמת העולם השנייה. אמו מתה מקרינה רדיואקטיבית שלוש שנים אחר כך. אף שלא הרבה לדבר על כך, כי לא רצה להיות "המעצב ששרד את הפצצה", ב־2009 כחלק ממסע תמיכה בביקור של הזוג אובמה בהירושימה כתב ב"ניו יורק טיימס": "אני רואה דברים שאיש אינו צריך לראות. מילותיו של אובמה שקרא להגבלת נשק אטומי עוררו בי משהו. ניסיתי בכל כוחי להשאיר זאת מאחורי, לחשוב על דברים שאפשר ליצור ולא להרוס, ולהביא שמחה ויופי. נמשכתי לתחום עיצוב האופנה גם בגלל שזה תחום יצירתי, מודרני ואופטימי".
בעבר סיפר, כי בצעירותו חלם להיות רקדן או אתלט, לפני שנחשף למגזיני האופנה של אחותו שהיו השראה בעבורו. הוא למד עיצוב גרפי באוניברסיטה לאמנות בטוקיו וב־1964 עבר לפריז ועבד עם גי לארוש וז'יוונשי. לפני שחזר לטוקיו והקים את הסטודיו שלו לעיצוב ב-1970 הספיק גם לעבוד עם המעצב ג'פרי בין בניו יורק. מיאקה הושפע מכל אחד מהם והיה לאחד היוצרים האמנותיים בעולם האופנה. הוא ידע ליצור במיומנויותיו הטכניות והארטיזניות בגדים נשיים ונוחים שהושפעו ממפגשים יצירתיים עם אמנים, מעצבים וכוריאוגרפים. הוא היה הראשון שחיבר בין עיצוב יפאני למערב, והביא את מלאכות היד היפאניות לקדמת הבימה.
מראשית דרכו הוא שאף ליצור בגדים דמוקרטיים: תכליתיים ופרקטיים, להיות אוניברסלי וחדשני, מה שבא לידי ביטוי גם בבחירת הדוגמניות שלו. ב־1976 העלה למסלול דוגמניות אפרו־אמריקאיות; ובתצוגה אחרת ליהק נשים בשנות ה־80 לחייהן.
בשנות ה־80 המאוחרות פיתח את שיטת הפליסה שלו ולפיה הבד שנגזר ונתפר נעטף בין שכבות נייר ונדחס למגהץ קיטור חם שיצר את הפליסה. זכרון הבד שמר את הפליסה גם לאחר הגיהוץ בתבנית הנייר, ומיאקה בחן את חופש התנועה שלו על רקדנים ואף יצר בגדי פליסה לבלט של פרנקפורט. ב־1998 הציג לראשונה בתצוגת סתיו בפריז קולקציה שנשענה על טכניקה שלו ליצירת גלילי בד תלת־ממדיים שנקראה POC־A (ראשי תיבות של A Piece of Cloth) כש־23 דוגמניות עלו על המסלול מחוברות כולן יחד בפיסת בד אחת.
החזרה למלאכות היד משנות ה־90, וביתר שאת בשנים האחרונות, ורצונו לשמר ידע הנוגע לאומניות יפאניות מסורתיות והמודעות הסביבתית שלו היו חלק בלתי נפרד מעיצוביו לאורך השנים. "עיצובים הנוגעים לאנשים", אמר בעבר, "יכולים להיווצר רק מפעולות מלאות חיוניות". תמיד פעל לשימור מלאכות יד יפניות נכחדות והעברתן לדור הצעיר.
ב-2014 במסגרת תערוכה במוזיאון חולון הוצגה הקולקציה פורצת הדרך שלו .5 123 — כל ספרה בשם מתייחסת לתהליך הייצור והקווים המנחים של הפריטים המיוצרים בה. "אני חושב על האתגרים שנצטרך להתמודד אתם במאה ה־21", אמר אז בשיחה המתפרסמת בקטלוג התערוכה "קיפולים: .5 123" שהציגה את חזונו לעתיד עיצוב האופנה והעיצוב התעשייתי. "רובנו חשים סוג של חוסר ידיעה לגבי העתיד בהתחשב בגידול האוכלוסייה והידלדלות המשאבים. חשוב לייצר בגדים לטווח הארוך ולא רק לעונה אחת. איננו יכולים להמשיך לזרוק דברים. חובה עלינו להתמודד עם הבעיות האלה. רבים חוזרים על מה שנעשה בעבר. אני איני מעוניין בכך. אני מעדיף התפתחות. אני מסתכל על העתיד. מטרתנו היא שהעבודה שלנו תהיה בשימוש. בפריז האנשים שעושים בגדים נקראים קוטוריירים — הם מפתחים פריטי ביגוד חדשים — אבל למעשה עבודת העיצוב היא ליצור משהו שעובד בחיים האמיתיים".
במשך הקריירה שלו פיתח כתריסר קווים ומותגים בין השאר, הקו הראשון שלו לנשים וגברים, קו הפליסה הנודע שלו Pleats, Please, תיקי יד, וכמובן בשמים. את הבקבוק הראשון שלו עיצב בהשראת הירח שנשקף מאחורי מגדל האייפל והוא שווק ב־1992.
בצד אופנה חבר מיאקה גם לשמות הגדולים בתחום העיצוב ושיתף פעולה עם מעצבי על בהם קארים ראשיד וזאהה חדיד ואף פיתח בעבר סדרת גופי תאורה מרתקת שהסוד הטמון בה היה כמובן הקיפול המורכב והחומרים הייחודיים בראיון ל"כלכליסט" אמר אז: "תפקיד המעצבים הוא להשקיע מאמצים מתמשכים כדי לייצר דברים שיביאו תקווה ואושר לאנשים".
