"אם אפילו במצב כזה לאדם חשוב הכלב, זה מעיד עליו"
"אם אפילו במצב כזה לאדם חשוב הכלב, זה מעיד עליו"
בין כל היוזמות האזרחיות שהביאה המלחמה נולד גם הצורך לאתר ולחלץ כלבים. עפיפה, אשה דרוזית שמצילה לבדה עשרות כלבים נטושים על גבול הצפון, היא גיבורת סרטם של צמד היוצרים הדוקומנטריים המוכשר יעל קיפר ורונן זרצקי :"היא כמו פרח שצומח במקום ששום דבר לא גדל בו"
סרטונים של כלבים — מהקשים שבהם נראים מחבלי חמאס יורים בהם למוות, ועד אלה שבהם רואים מפגש בין חיילים או מפונים לבין הכלבים שנותרו מאחור — הם עוד פיסה בתצרף של תמונת 7 באוקטובר. המפגשים בין הכלבים לחבריהם הטובים, שנאלצו לעזוב, הם מהרגעים המנחמים בתקופה הזאת.
בדוקו הקצר "חיי כלב" של יעל קיפר ורונן זרצקי נראית אחת האחראיות לקיום המפגשים האלה והצלת כלבים בכלל, אשה דרוזית ששמה עפיפה. "היא פועלת באינטנסיביות בלתי נתפסת. לא משאירה לאנשים בצפון אבק", אומר בריאיון איתו זרצקי. "הדבר שהכי חזק אצלה זה שהיא חיה במקום של צער, וכל הסביבה לא רואה את זה".
בני הזוג יעל קיפר (54) ורונן זרצקי (58) יוצרים יחד סרטי תעודה כבר 20 שנה. סרטיהם עוסקים לא פעם בגיבורים שללא מצלמתם לא היו מבחינים בהם. כך עשו בסרט "החול והים" על הפלמ"חניק שהיה הקפטן של אקסודוס. כך בסרט "אמא ילדה" על בנות לאמהות שנישאו כשהיו נערות.
כאשר הצטרפו לפרויקט של כאן11 "באין מדינה — יש אזרחים", ובו 12 סרטי דוקו קצרים שמתעדים את ההתעוררות האזרחית של אזרחי ישראל נוכח חוסר התפקוד של מוסדות המדינה בזמן המלחמה (מקבץ שני שלו יוקרן ביום רביעי השבוע), היה ברור להם שיעסקו בכלבים.
מה ההבדל בין סרט דוקומנטרי קצר לבין כתבה?
"לרוב עבודה דוקומנטרית מטפלת בתהליכים שדרכם אפשר לראות דברים שאי אפשר היה להבחין בהם במבט ראשון. אבל פנו אלינו ולאנשים מעולם הדוקו עכשיו, כשאין עוד זמן למבט מרחוק, כדי שנעניק את הדבר הנוסף הזה, כולל כלי ביטוי ויזואליים שכמעט לא קיימים בכתבות. אז צמצמנו — יעל, אני ותור בן מיור העורך הקבוע שלנו — את הזירה הדוקומנטרית כך שהרוב קורה במכונית. יש קטעי קריינות של עפיפה מול החדשות והידיעות של המלחמה. שילבנו אותם כדי להבין איך היא חווה את הדברים, כי היא מצויה במסע הצלה שלא נגמר.
"הייתי קורא לפרויקט הזה מקבץ של התייחסויות מצולמות. כי מה שעשינו זה לא סרט קצר, בטח לא ארוך, אבל קצת יותר מקליפ. בתוך מגוון הסיפורים הלכנו על זה שקרוב ללבנו וקרוב למקום שאנחנו גרים בו, נושא שאנחנו רוצים לעשות עליו סרט גדול יותר: על כלבים ועל המלחמה הזאת".
לבני הזוג, המתגוררים בחרשים שבגליל עם שלושת ילדיהם, יש שבעה כלבים. "אנחנו מאוד אוהבים כלבים, מאז ומתמיד. גרנו במשך שנים בתל אביב וכשעברנו לכאן הופתענו לגלות שכלבים נזרקים כאן כל הזמן, על בסיס שבועי. אימצנו שבעה קצת מחוסר ברירה. אנחנו חיים ליד החורש, ליד הטבע, אז הם לא מפריעים. דרך זה גילינו את עפיפה" — ששם משפחתה לא מופיע פה או בסרט משום שהיא וילדיה מאוימים על ידי הסביבה בגלל עיסוקה. כפי שהיא אומרת בסרט, "אני כל הזמן בסכנת חיים. אשה דרוזית. זה לא בא טוב לכולם".
זרצקי מספר שהסיבה שבחרו בה לסרט "זה מפני שידענו שהמלחמה הפרה את השגרה הבלתי יציבה ממילא שלה. בגלל הפינויים בשלומי ואחר כך מהמושבים וקריית שמונה — היה ברור לנו שהיא נכנסת למקום גדול, במצב חירום, ויהיה לה סופר־קשה. היא כמו פרח שצומח במקום ששום דבר לא גדל בו. רצינו להביא את האהבה שלה לבעלי חיים בסרטון קצר. לנו היא סיפרה שהיחס החומל שלה לבעלי חיים התחיל כאשר בתור ילדה גידלה אפרוחית, שנהפכה לפרגית ובלי שאמרו לה משפחתה עשתה ממנה מזון — היה לה קשה להבין ולקבל שמי שעשה את זה הם אנשים הכי קרובים אליה".
בסרט בן תשע הדקות נראית עפיפה בדרכה להצלת כלבים, כאשר על המסך בתדירות גבוהה מופיעים צילומי מסך של הודעות ווטסאפ ופוסטים של כלבים נטושים וברקע נשמעות אזעקות. "חייל מילואים שנמצא במוצב הגבול בצפון מצא כלבה מיניקה. מבקש שמישהו יבוא לקחת אותה. הם לא יכולים לטפל בה יותר", נכתב בהודעה והיא נכנסת לאוטו ונוסעת אליו.
למה היה לכם חשוב לעסוק דווקא בכלבים בתוך האסון הזה של בני האדם?
"שמנו לב, ואולי זה מפתיע, שהיו הרבה סיפורי כלבים בטבח ובמלחמה. היו כלבים שנרצחו, וכלבים שהצילו. היתה התארגנות גדולה להוציא כלבים מהקיבוצים. בהרבה מהתמונות של האנשים מהמסיבה יש כלבים. אם למישהו חשוב במצב כזה הכלב — זה מעיד על הבן אדם. כאשר ביקרנו את עפרי ביבס, שאחיה ירדן נחטף יחד עם אשתו שירי וילדיהם כפיר ואריאל מניר עוז, הם מהר מאוד הגיעו לדבר על הכלב שירדן היה קשור אליו כל כך. עפרי בטוחה שרצחו את הכלב לנגד עיניו. ואמא שלו סיפרה שעשתה מבצע שלם למצוא את הגווייה של הכלב כדי לקבור אותה. צריך להבין, באותו יום נרצחו ההורים של שירי, ואחרים מהמשפחה נחטפו, ובכל זאת היה מקום בלב לכלב בסיטואציה הקיצונית הזאת. הרגשתי את העוצמה".
כשהוא נשאל איך הם חווים על גבול הצפון את המלחמה, משיב זרצקי ש"הילדים הגדולים שלנו חזרו הביתה. הכל בבחינת סימן שאלה אחד גדול. לא ידוע מתי אפשר יהיה לחזור ליישובי הצפון בכלל. הקטנה עדיין בבית. סרטים שהיו על סדר היום שלנו כבר אי אפשר לעשות אותם. הכל נהיה נטול הקשר. הכל נראה פחות מעניין, פחות חשוב. עשינו את הסרט הזה לכאן 11, צילמנו משפחות מהצפון שאיבדו בני משפחה ושקרוביהם חטופים, אבל זהו בינתיים".
זרצקי ומשפחתו גרים קרוב יחסית לגבול "שומעים את ההפגזות לכיוון לבנון וממנה. יש רעש רקע, זמזום של כטב"מים. זה הכל מוכר עוד מלפני המלחמה, אבל עכשיו זה אינטנסיבי בהרבה. ביישוב עצמו יש יחידת מילואים, כיתת כוננות ושקי חול בכניסה ליד השער. ברגע שיוצאים לכיוון העיר מעלות רואים רק טנקים — זה די מטורף. בכל מקום השלטים: 'סכנה, כניסה לאזור עם סיכוי גבוה להיפגע'".
עשיתם סרט על אשה דרוזית, היתה לכם התחבטות לגבי זה?
"היחסים עם הדרוזים תמיד טובים. צילמנו את הסרט 'מאה אחוז' על בית הספר בבית ג'אן, עם אחוזי ההצלחה הגבוהים במבחני בגרות בישראל. אבל גם מהיישובים המוסלמים כמו דיר אל אסד, ראמה, עראבה וסכנין התחושה היא של אמפתיה גדולה ורצון לעזור. הם גם במבוכה, כאילו שזה לא האסון שלהם. יש תקווה שמה שקרה הוא גדול יותר מלאום ומדת. אולי ייוולד משהו שהוא משותף. אני מקווה שהתחושה שלי היא נכונה".
