טלוויזיההסדרה "המרדף אחר האהבה": גיבורות שהן אסירות של מעמדן ומגדרן
טלוויזיה
הסדרה "המרדף אחר האהבה": גיבורות שהן אסירות של מעמדן ומגדרן
הסדרה היא אמנם סדרה בריטית תקופתית אך עדיין מצליחה להיות קצבית, שובבה ומעודכנת, ואפילו לכלול ביקורת חברתית
אפשר לומר ש"המרדף אחרי האהבה" מסתיים כשמגלים שאנדרו סקוט, מי שגילם את הכומר החתיך ב"פליבג" משתתף בה. כי בשביל מה עוד מרדף, החיפוש נגמר. הוא שם. אבל הסיבות לראות את הסדרה הבריטית הזאת, מעין "אחוזת דאונטון" עם חוסר איזון הורמונלי, שעלתה ב־HOT וזמינה ב־vod שלה, רבות יותר.
כבר מסצינת הפתיחה של המיני סדרה בת שלושת הפרקים של ה־BBC נשאבים פנימה. היא מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה, בלונדון, ונראית בה גיבורת הסדרה, בשלב מתקדם יותר בחייה, כשהיא הרה, משתזפת בעירום על גג ביתה. לפתע מתקפה של מטוסי האויב פוגעת בבניין, והיא מוצאת את עצמה בתוך עיי חורבות. מטאפורה לחייה רגע אחד היא על הגובה, משוחררת וחסרת דאגות, ורגע אחר חייה בהריסות. משם חוזרים אחורה לנעוריה.
הסדרה, המבוססת על ספרה של ננסי מיטפורד מ־1945, קצבית, ביקורתית ביחס למעמדות בחברה הבריטית, ובמיוחד למעמד הגבוה המתואר בה, המאבד את אחיזתו באמצע המאה ה־20. פרקיה, המתרחשים בין שתי מלחמות העולם, עוקבים אחר לינדה ראדלט, אותה אשה הרה שנפלה (לילי ג'יימס), ובת דודתה פאני (אמילי ביצ'אם), מהשלב שהן "יוצאות לחברה", כלומר פנויות להיכרויות עם המין השני, נישאות, ודרכן קצת נפרדות כשאחת נשארת במסגרת והשנייה נמלטת ממנה פעם אחר פעם.
השתיים חשות כלואות כל אחת בנישואיה, אבל לינדה לא מוכנה להיכנע לה, ואף נוטשת אותה ואת בתה, ואילו פאני — בעצמה בתה של אם נמלטת (אמילי מורטימר, שהיא גם היוצרת והבמאית של הסדרה) — סולדת מהבחירה הזאת שלה. שתי בנות הדודות הן אסירות של מעמדן ומגדרן. כמו שמסכמת זאת פאני הקוראת ללינדה ציטוט מספרה של וירג'יניה וולף "כל עוד אישה מקדישה את מחשבותיה לגברים, אף אחד לא יתנגד להיותה אישה חושבת".
הסדרה יפה ומתוחכמת והפרשנות של אמילי מורטימר, המגלמת בה את הכלה במנוסה, לספר של מיטפורד נחשבת למעודכנת. כמו רבות מהסדרות התקופתיות המתרחשות באנגליה, גם זו שופעת בגדים, בתים ונופים מרהיבים. דומיניק וסט (לעד "הסמויה"), משתתף בה בתפקיד הדוד מתיו, פטריארך המשפחה המטיל אימה על בני משפחתו וצועק לא מעט; לילי ג'יימס בתפקיד לינדה מהפנטת, ואנדרו סקוט, אחד המחזרים, כבר הוזכר. את כל היופי הזה מתבלים גם חוצפה ושובבות והומור שחור — דברים שלא תמיד רואים בדרמות תקופתיות מהסוג הזה.
