שורה ראשונה על הספה: סרטי הדוקו המוזיקליים שלא כדאי לפספס
שורה ראשונה על הספה: סרטי הדוקו המוזיקליים שלא כדאי לפספס
שלושה סרטים תיעודיים מוזיקליים שהגיעו לשירותי הסטרימינג, על הביץ' בויז, קווין ומילי ונילי, מעוררים גלי נוסטלגיה וכיף צרוף. הם מסבירים למי שעוד לא הבין מה באמת מניע את תעשיית המוזיקה (במילה אחת: כסף)
"מילי ונילי" (yes דוקו). הסרט הזה, שביים לוק כורם, הוא בונבוניירה. פלאשבק מהיר: ב־1989 שיר בשם "Girl You Know It's True" של צמד בשם מילי ונילי חרך את מצעדי הפזמונים ואת רחבות הריקודים (פרט טריוויה חמוד הנחשף בסרט: במצעד הגרמני הוא הוריד מהמקום הראשון את "אם ננעלו", הרימיקס של יזהר אשדות לשיר של עפרה חזה). כמה שנים ולהיטים אחר כך התבררה האמת: הצמד הזה היה סתם שני רקדנים שעשו ליפסינק, להפקה מוזיקלית של פרנק פריאן, המפיק הגרמני שעשה בדיוק אותו דבר עשור קודם לכן עם בוני אם.
עכשיו, פאב מורוואן, חצי הצמד ששרד את הניינטיז (החצי השני, רוב פילאטוס, מת ממנת יתר של תרופות ואלכוהול ב־1998) מחליט לפתוח את הפה ולספר את האמת מאחורי השקר. ולא רק הוא: המוזיקאים שהשתתפו בהקלטות ואפילו מזכירתו והמאהבת של פריאן, לכולם נמאס לשתוק 35 שנה והם מספרים את הסיפור המלא. ומתברר שזה סיפור שבו כולם - אבל כולם - משקרים בו.
פאב מציג את הצמד כקורבנות של מפיק ממולח (פריאן, אגב, מת בינואר השנה), ואילו אנשי ההפקה וחברת התקליטים אומרים: הם ידעו הכל ושיתפו פעולה בשמחה עם השקר. הסרט הופק על ידי רשת MTV, שגם היתה שותפה לפשע, והעלימה עין בזמן אמת ממה שכולם הבינו שהוא בלוף. הסיפור של מילי ונילי הוא אנקדוטה באמת טריוויאלית בדברי ימי המוזיקה - ואם כבר, פריאן יוצא כאן לא נוכל אלא גאון שבאמת מבין איך מהנדסים להיט. זה בעיקר סרט שחושף שכדי להרוויח מלהיטי ענק, כל התעשייה - כולם, כולל כולם - ישתפו פעולה עם שקר.
"קווין במונטריאול" (דיסני פלוס). בקיץ 1980 הגעתי כילד לביקור משפחתי בקנדה, וכחובב מוזיקה צעיר הלכתי לבקר בחנות תקליטים מקומית וראיתי מחזה שלא ראיתי מימי: מחוץ לחנות, שטרם נפתחה, עמד תור עצום של אנשים. כשהם הורשו להיכנס, ראיתי למה הם מחכים: להיות הראשונים שקונים את האלבום החדש של קווין, "The Game", שיצא באותו יום. שנה וחצי אחר כך הגיעה הלהקה לחתום את סיבוב ההופעות הבינלאומי המצליח שלה בשתי הופעות בפורום במונטריאול - אולם ההוקי המיתולוגי של העיר.
ההופעות תועדו וצולמו במצלמות 35 מ"מ. סרט ההופעה כבר ראה אור בשנות השמונים בבתי קולנוע ואז בווידיאו ובדי.וי.די, והפסקול יצא בדיסק. בינואר השנה הופצה בעולם, כולל בישראל, גרסה משופצת של ההופעה שעברה שיפור בתמונה ובסאונד למסכי איימקס והוקרנה בבתי הקולנוע למשך סופשבוע אחד בלבד. כעת ההופעה זמינה בדיסני פלוס ברזולוציית 4k מרהיבה. ודאו שהסטרימר מכוון לרזולוציה המקסימלית, שבו קרוב, הגבירו ווליום ותידהמו לחוות מופע בקלוז־אפ של קווין, ברגע השיא שלה.
זה הסיבוב האחרון של הלהקה שבו הם היו רק ארבעה על הבמה, בלי נגני חיזוק. זה בלתי נתפס: ארבעה אנשים בלבד: גיטרה, בס, תופים, פסנתר ופרדי מרקיורי אחד - עם סאונד שכאילו נוצר על ידי תזמורת שלמה. זה רק תיעוד של ההופעה, אבל זה לא רק כרטיס לשורה הראשונה באולם, זו גם מכונת זמן לרגע שבו קווין היתה הלהקה הגדולה בתבל, בתיעוד שמבהיר מה היה במוזיקה ובפרפורמנס של חבריה, ששלהב את ההמונים.
"הביץ' בויז" (דיסני פלוס). התוספת הטרייה ביותר לדיסני פלוס היא סרט תעודה מאוד מהנה, עשיר במידע ובחומרי ארכיון, המספר את סיפורה של להקת הביץ' בויז. סיפורם של הביץ' בויז כבר סופר, ובכל זאת הביוגרפיה המוזיקלית הזאת שביים פרנק מרשל (המפיק של סרטי סטיבן ספילברג מ"אי.טי" ועד "פארק היורה") מציגה סיפור מלא כישרון ותסביכים.
הביץ' בויז היו שלושה אחים לבית ווילסון, ובראשם הבכור המוכשר בריאן ווילסון, שאליהם הצטרפו בן דוד וחבר מהשכונה. הם היו תלמידי בית ספר כשהקליטו את שירם הראשון "סרפינג" שהפך ללהיט ושכנע את אבא שלהם להתפטר מעבודתו ולנהל אותם. הוא היה מנהל מוכשר אבל אב אכזר, רודה ומכה, שלבסוף פוטר על ידי ילדיו: הסרט מציג קטעים שמתעדים ריבים של בני ווילסון עם אביהם השיכור. ברגע שהוחתמו על ידי חברת התקליטים קפיטול, חברי הלהקה - שעדיין היו קטינים - עזבו את בית הספר.
הסרט מספר על הבעיות הנפשיות של בריאן ווילסון, שהיה גאון מוזיקלי אבל סבל בחברת בני אדם ושנא להופיע ולכן נשאר בבית ובאולפן, הלחין והקליט לבד. הסרט גם מציג באופן מרגש את הרגע שבו חברי הלהקה מתוודעים לביטלס, שעקפו אותם והפכו להרכב המוזיקלי המצליח מ־1964 ואילך, וגם את הרגע שבו הם שומעים את "Rubber Soul" ומחליטים לשנות כיוון בעקבותיו. בריאן ווילסון יוצר את "Pet Sounds" וכשפול מקרטני שומע את האלבום, הוא מכריז ש"God Only Knows" מתוכו הוא השיר המושלם בעולם ובהשראתו יוצר את "סרג'נט פפר". הדיאלוג בין שתי הלהקות יצר בין 1966 ל־1967 כמה מהאלבומים היפים בכל הזמנים. סרטו של מרשל מציג ראיונות עם ווילסון ומקרטני שמאשרים שזו לא סתם ספקולציה - כך באמת היה.
