לראות את החמסינים באור ורוד
לראות את החמסינים באור ורוד
הרוזה הוא היין המושלם לאקלים הישראלי. עכשיו אפשר למצוא כאן כמה דוגמאות משובחות במיוחד שלו, מיקב שאטו ד'סקלאן הנהדר
אלו הם ימים טובים לחובבי יינות הרוזה. למעשה, אלו ימים טובים לחובבי היין באשר הם. השוק הישראלי מעולם לא חווה מבול כזה של יין, מקומי ומיובא. משבר הקורונה הפך את כולנו לחובבי יין והציף את המדפים באינספור יינות. ועדיין, זה לא לגמרי מובן מאליו שבין כל אלפי היינות הללו, יהיו גם כל כך הרבה יינות רוזה.
לכאורה, היין הוורוד זכאי לאותו כבוד השמור ליינות אדומים או לבנים. בפועל, הוורוד סבל שנים מיחס מזלזל, כזה המתעקש לטעון שרוזה הוא לא לגמרי יין. עזבו רגע בצד את אלו שעדיין משוכנעים שרוזה הוא בכלל ערבוב של שאריות של אדומים ולבנים שמניב יין ורוד: גם מי שיודע את האמת לעולם לא יחרוש את הרשת או את המרכול בחיפוש אחרי הרוזה הבא למקרר היין שלו. ולמען האמת, אין צורך. אין שום סיבה ליישן רוזה. הוא לא מרוויח מזה כלום. להפך: כמה שיותר טרי יותר טוב.
אבל, וזה אבל גדול, אם אתם באמת חיים כאן, ולא רק בהזיות על בורגון או קליפורניה, ומדי פעם גם יוצאים החוצה או סתם מכבים קצת את המזגן — אתם אמורים לדעת שאין יין מתאים יותר למזג האוויר שלנו מאשר רוזה קריר וסקסי. נכון, אפשר וצריך לקרר גם לבנים, ואפילו האדומים מרוויחים מכך אצלנו — אבל רוזה, דווקא בשל צבעו וטעמיו שהם אכן בין אדום ולבן, יודע לשחק על המון מגרשים. סטייקים יחכו אמנם בסבלנות לכוס יין אדום שתתלווה אליהם, אבל בשר עוף ואפילו כבש, סלטים, דגים, ואפילו חומוס אם אין ברירה — ישמחו לארח כוס או בקבוק רוזה צונן לצדם.
כל הפריחה הגדולה הזו, כולל כמה יקבים מקומיים שמייצרים יותר מסוג אחד של רוזה (רקנאטי, תבור, דלתון ואחרים) וכמובן היבוא המסיבי מכל קצוות תבל (לאחרונה שתיתי רוזה נהדר מפורטוגל) לא הכינו אותי לקולקציה כה נרחבת בדמות לא פחות מארבעה יינות רוזה מיקב אחד. מדובר ביקב שאטו ד'סקלאן השוכן בטירה ימי ביניימית במחוז ואר שבפרובנס, וטוען לכתר יקב הרוזה הטוב בעולם. לא חייבים להסכים עם הטענה (אין באמת דבר כזה, "הטוב בעולם"), ובכל זאת מדובר באחד ממותגי הרוזה הנחשקים ביותר, במיוחד בארצות הברית. גם אם השם שאטו ד'סקלאן לא אומר לכם דבר, וגם אם מימיכם לא שמעתם על בעליה הנוכחי של הטירה, סאשה לישין, מענקי היין של צרפת — אולי נתקלתם ב"וויספרינג איינג'ל", שמו האמריקני מאוד של הרוזה הכי מפורסם שלהם. ואולי לא. כך או כך, לאחרונה יינות היקב הזה עושים עלייה, ובגדול.
לישין מייצר רוזה ממגוון רחב במיוחד של זנים, לא כולם קלאסיים לדרום צרפת. וכך, לצד הגראנש, הקריניאן והסינסו, אפשר למצוא ביינות שלו גם ורמנטינו (רול, בשמו הצרפתי) ואחרים. מדובר במגוון יוצא דופן של יינות רוזה, וגם במיתוג אחר ושונה. אלו לא רק השמות והתוויות אלא גם המחירים, שחלקם ממש לא שווים לכל נפש — בטח לא כשזה מגיע לרוזה, יין כשמשלמים בשבילו מאה שקלים כבר מגרד קצת ביד. פה יש גם רוזה ב־250 פלוס, והאמת היא שהם שווים את זה. הנה הם לפניכם. להשיג ברשת יין בעיר.
יינות הרוזה של שאטו ד'סקלאן
The palm
by Whispering Angel 2020
הפירותי והפרחוני, והחמודי (יחסית) שבין הארבעה. בלנד של ענבי גרנאש, קריניאן וסינסו, התוסס ומתבגר קלות במיכלי נירוסטה בלבד. חמיצות מצוינת, קצת מינרליות כמו שאוהבים לומר המבינים, ואחלה יין באחלה מחיר כמו שאוהב לומר עבדכם הנאמן. 75 שקל.
2020 Whispering Angel
אחד מיינות הרוזה הכי מפורסמים ונמכרים בעולם בשנים האחרונות. בלנד של גרנאש, סינסו ורול (ורמנטינו). רוזה קלאסי: פירותי אבל לא מדי, חומצי אבל לא חורך חיך, מאוזן, סקסי ומלטף. כיף גדול, ויקר: 129 שקל.
Rock Angel 2019
שוב בלנד של גרנאש, סינסו ורול, הפעם מגפנים בוגרות הרבה יותר (20–25 שנה) מה שמעניק עומק נוסף ליין. חלק מהיין תסס והתיישן גם בחביות עץ, לא רק בנירוסטה, מה ששוב יכול להעניק ליין עוד עומק — בעיקר תיאורטי, כי הוא לא באמת מורגש כאן. מה שכן מורגש הוא שמדובר ביין קצת יותר מאתגר, זוויתי וחד אם תרצו. רוזה למתקדמים, וכך גם המחיר: 159 שקל.
Les Clans 2019
יין הדגל של שאטו ד'סקלאן, הנקרא באותו שם, הוא בלנד של 80% גרנאש והשאר רול. הוא מיוצר מענבים המגיעים מגפנים בוגרות במיוחד, בנות יותר מ־50 שנה, תוסס בחביות עץ ומתיישן בהן לא פחות מעשרה חודשים, ומציג ריכוז טעמים מרשים: טעמי פירות יער וקצת אגוזים, מרירות קלה אבל מדליקה, יין בהיר מאוד ובהתאם מאופק מאוד. עדין, חומצי, מורכב, טיפה אלכוהולי. וגם נושא תווית מחיר מפוצצת: 249 שקל.
