מחוללת הסקנדלים: סרט בלי רומנטיקה, רק מניפולציה
מחוללת הסקנדלים: סרט בלי רומנטיקה, רק מניפולציה
רומן אסור בין פרקליטה לבנה החורג עומד במרכז "הקיץ האחרון" של הבמאית הפרובוקטיבית קתרין ברייה. אך במקום חושניות ורגש יש פה שבירת טאבו מנוכרת וצינית
גם בגיל 76 הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה ממשיכה ליצור סקנדלים. מאז שנות השמונים ברייה יצרה רצף של סרטים שערורייתיים ומדוברים שבהם עסקה באופן מפורש ובוטה במין, והיו להיטי פסטיבלים מדוברים ונערצים. אלא שסרטיה, שלעתים הציגו סקס אמיתי, היו למעשה פרובוקציות זולות שעסקו בפדופיליה ואונס והעמידו פנים שהם יצירות פמיניסטיות פורצות דרך. ברייה, שסיפרה סיפורים על התעוררותן המינית של בנות 14, בלבלה את העולם בזכות העובדה שסרטיה היו ריאליסטיים ולא מיופייפים, בעוד היה בהם משהו פתייני ומסוכן. איכשהו לפני 20 ו־30 שנה עולם הקולנוע האירופי ראה בה קול חדש, בעוד היא הציגה עולם ישן: שוב מבט מגורה על נשים מעורטלות, בדיוק כפי שעשו הגברים לפניה. בעוד רבים מריעים לה, אני תמיד חשבתי שברייה נצלנית כלפי שחקניותיה ודמויותיה, בדיוק כמו הבמאים הגברים בני דורה שהתמוגגו מהמתירנות לביים סצנות סקס בוטות.
והנה ברייה חוזרת עם "הקיץ האחרון", שהוקרן לפני שנה בפסטיבל קאן.
הסרט החדש לכאורה עדין יותר, והפוסטר שלו נראה כמו סרט רומנטי על אהבה אביבית. אבל אין רומנטיקה בסרט הזה, יש רק שוב מניפולציה שמפילה את מנהלי פסטיבל קאן בפח. ברייה, שהבינה כנראה שסקס עם נערות הוא כבר לא משהו שהקולנוע מסכים לסבול, יצרה עכשיו סיטואציה הפוכה: אשה בת 50 מנהלת רומן עם נער בן 17, וכדי שזה יהיה שערורייתי אף יותר, הוא הבן החורג שלה — בנו של בעלה מנישואיו הקודמים. לאה דרוקר מגלמת עורכת דין לענייני נוער, משרה שבה היא פוגשת נערות שנאנסו או שעברו התעללות מצד אחד ההורים. כשהבן החורג שלה מגיע לבית הנופש המשפחתי לקיץ אחרון בחיק המשפחה, האם, שמרגישה מנוכרת מחובות האירוח בבית הכפר, משתכרת ויוצאת לבלות עם הנער. ידה ידה ידה — הם שוכבים. עורכת הדין שמגינה על נערים הופכת להיות טורפת מינית. ואולי זה הוא הטורף? כשהדבר מתגלה לבעלה היא מכחישה, מאשימה את הנער, מנסה לנתק איתו קשר, אבל הוא כמו נרקומן, רוצה ממנה עוד. והיא נעתרת. ברייה היתה יכולה להפוך את הסרט לדרמה רומנטית לוהטת ומייסרת העוסקת באהבה אסורה, בתשוקה שיוצאת משליטה ומכל היגיון. אבל הניכור בבימוי שלה משאיר את הסרט כשבירת טאבו צינית, עוד טאבו שברייה מנסה לשבור על ראשם של צופיה. מה שכן, יש בו סצנת נשיקה מהממת. לו כל 90 הדקות של הסרט היו חושניות כמו הדקה של הנשיקה הזאת, תקריב של שני פיות שבולעים זה את זו, היינו מקבלים סרט שיש בו רגש בוער והבנה לנפשן של דמויות נואשות וטרגיות.
