ספיידרמן צוחק כל הדרך הביתה
ספיידרמן צוחק כל הדרך הביתה
ההצלחה יוצאת הדופן של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", עם הכנסות עולמיות של 1.2 מיליארד דולר בתוך 10 ימים, מעידה על הצמא של המעריצים הצעירים לגיבור־על שיאחד אותם וישכיח מהם את המגפה שבחוץ
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" ממשיך להיות רכבת חסרת בלמים בכל הקשור למכירות כרטיסים, ורשימת השיאים שהוא שובר ממשיכה להתארך. זה הסרט הקופתי ביותר ל־2021; הסרט הראשון שהכניס מעל מיליארד דולר בשנתיים האחרונות; ושובר הקופות הבינלאומי הגדול הראשון מאז התחילה מגפת הקורונה; עם הכנסות של 600 מיליון דולר בארה"ב ו־1.2 מיליארד דולר בעולם; כעבור שבועיים של הקרנה בלבד הוא כבר במקום 10 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים באמריקה ובמקום ה־12 בטבלת שוברי הקופות העולמיים; כבר עכשיו זה הסרט הקופתי ביותר בתולדות אולפני סוני; ובישראל המצב לא שונה: הסרט מכר כחצי מיליון כרטיסים בתוך עשרה ימים, וכך בקרוב הוא צפוי להיות הסרט השני שהופץ ב־2021 ומכר בישראל מעל מיליון כרטיסים (הראשון היה "לשחרר את שולי").
"ספיידרמן: אין דרך חזרה" עוסק במעבר של דמויות בין ממדי זמן שונים, שבהתאמה מאפשרים גם לנו להסתכל על ההצלחה של הסרט הזה ולתהות איך היתה נראית הצלחת ספיידרמן החדש ללא מגפת הקורונה. האם היה מכניס יותר כסף ויותר מהר, או אולי מצליח פחות? ולמה דווקא הסרט הזה שובר את כל השיאים בשעה שכמעט כל סרט אחר - גם אלה שהצליחו - חוו ירידה משמעותית בהכנסות יחסית לצפי ובהשוואה לנתונים משנים קודמות?
יש משהו בהצלחה האסטרונומית של "ספיידרמן" שמזכירה את ההצלחה של "לשחרר את שולי". האם זה מקרי שאלה שני סרטים שבמרכזם שלושה גיבורים ילדותיים, זהים אך שונים? ואכן, שני הסרטים פונים לקהל יעד דומה של ילדים, בני נוער וצעירים בשנות ה־20 לחייהם, קהל שפחות מודאג מהקורונה, ושבאמת מתגעגע לחוויית הצפייה הקולקטיבית בקולנוע. הקהל המבוגר, שעדיין נרתע מהגעה לבתי הקולנוע מחשש להידבקות, הוא ממילא לא קהל היעד המיידי של הסרט הזה.
הצפייה הקהילתית, שבה קהל של צופים זרים הופכים להיות חברים ותיקים עם חוש הומור ומושאי הערצה דומים, היא שהפכה את שני הסרטים האלה לחוויות שגדולות מהערך הקולנועי שלהן. הקהל, וההתלהבות האקסטטית הקולנית והסימולטנית שלו, הפכו להיות אטרקציה לא פחות משמעותית מהסרט עצמו.
את סוד ההצלחה של "ספיידרמן" עוד ינתחו. אבל כבר עכשיו ברורים שני דברים. הראשון: יהיו עוד הרבה סרטי ספיידרמן. ספיידרמן הוא למעשה הדמות הקולנועית הפופולרית ביותר בספרייה של מארוול, כך זה היה בקומיקס, וזה כבר 20 שנה ככה גם בקולנוע. ב־2002, כשיצא "ספיידרמן" הראשון בבימויו של סם ריימי, הסרט עשה את מה שרבים חשבו שבלתי אפשרי לעשות והכניס מעל 100 מיליון דולר בסוף שבוע אחד, זה היה הסרט הראשון שעשה את זה (שמונה חודשים אחרי התקפות 11 בספטמבר, כשהיו מי שחששו שהקהל האמריקאי לא יתעניין בסרט על גבורה קומיקסית בניו יורק המצולקת והמתאבלת). הסרט החדש כבר הכניס 250 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון באמריקה, ורק שני סרטי "הנוקמים" האחרונים הכניסו יותר ממנו (ספיידרמן היה גם שם).
הדבר השני: המעריצים חשובים. שיהיה ברור, מיליארד דולר בעולם וחצי מיליון כרטיסים בישראל (ואנחנו רחוקים מסוף הדרך) הם נתונים שמעידים שלא רק המעריצים השרופים של ספיידרמן ומארוול הגיעו לסרט (שוב ושוב, אגב). מספרים כאלה הם עדות לכך שגם מי שלא מתעניינים בקומיקס הגיעו לראות במה העניין, ונראה שכולם יצאו מרוצים. אבל המעריצים הם שהציתו את שריפת היער הזאת. הם הגיעו עם ציפיות מרקיעות שחקים, אחרי שנה של רמזים והדלפות שהסרט יאחד את שלושת הספיידרמנים לסרט אחד. אם היו מתאכזבים - הסרט היה מתחיל חזק ונכבה. אבל הם התלהבו והרשתות החברתיות הפיצו את השמועה (המעט מופרזת, בואו נודה) שזה הדבר הגדול ביותר שנראה על המסך (לפחות מאז ״הנוקמים: סוף המשחק״).
כאן הסרט מפסיק להיות הסיפור ואילו ההצלחה היא זו שמביאה עוד צופים שרוצים להבין על מה כל הרעש. וההצלחה משקה הרבה ערוגות: למשל, את הכניסות לאתרי תוכן המדווחים על הסרט, ואת הרייטינג של סרטי ספיידרמן הישנים: הצלחת ״אין דרך הביתה״ גרמה לכך שבשבועיים האחרונים תמצאו שני סרטי "ספיידרמן" ישנים בטבלת הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס. הקורונה הרחיקה צופים רבים מבתי הקולנוע, שמעדיפים לחכות שהסרטים יגיעו אליהם הביתה, אבל "ספיידרמן: אין דרך הביתה״ מזכיר שגם הצלחה היא כמו מגפה: קהל שנדבק בהתלהבות ומפיץ אותה הלאה. הווריאנט הבא שיגיע ("דוקטור סטריינג׳ 2" שיוצא במאי) כבר יהיה פחות מידבק.
