"החיים עצמם לא מעניינים אותי": תערוכת היחיד הראשונה של ניר הוד ביפן
"החיים עצמם לא מעניינים אותי": תערוכת היחיד הראשונה של ניר הוד ביפן
בתערוכת "Echo of Memories", המוצגת בגלריה KOTARO NUKAGA בטוקיו, מערבב האמן ניר הוד טראומות עבר קולקטיביות עם מחשבות על נרקיסיזם, סלפיז ובינה מלאכותית
תערוכת היחיד הראשונה של ניר הוד ביפן, "Echo of Memories", מוצגת בגלריה KOTARO NUKAGA בטוקיו, בבניין בן 4 קומות. "מעליי יש תערוכה של אניש קאפור וקומה מעל תערוכה של גרהרד ריכטר", אומר הוד, ובכך מסמן את חשיבותה של הגלריה שבה הוא מציג ואת שאיפתו להתמקם בין הגדולים באמת.
הוד (51) חי ויוצר בניו יורק מתחילת שנות ה־2000, ועבודותיו עוסקות ביופי, במוות ובאהבה, ומתאפיינות בציור ופיסול שנע בין פיגורטיבי לאבסטרקט. בתערוכה החדשה הוא מציג ציורים חדשים מסדרת הכרום, שבה התמקד והתמקצע בשנים האחרונות — ציורים מופשטים שנוצרו משכבות של צבעי שמן וכרום שמייצרות אפקט של ראי — וציורים מונוכרומטיים נוגים וריאליסטיים שנעשו בעקבות צילומים.
שתי הסדרות לכאורה שונות זו מזו — מופשט וריאליזם — אך המקור לשתיהן זהה: זיכרונות, היסטוריה ותרבות שנמצאים בדימויים שהוא אוסף. "יש בהם תמיד מכנה משותף, אנושי ורגשי. כמו להסתכל על החיים מתוך שברון לב, או כמו חייל שחוזר הביתה אחרי המלחמה ואף אחד לא מחכה לו. משהו הרבה יותר אמנותי מאשר החיים עצמם, שלא באמת מעניינים אותי".
כך, למשל, כשהציג את הסדרה המוכרת "Mother", שבה צייר את הדמות נשית המופיעה בצילום המפורסם של הילד המרים ידיים מגטו ורשה, הוא גילה גם את מה שהוא מכנה "תשוקה אסורה". "ב'Mother' הצופים עסקו בשאלה אם זה תיק לואי ויטון או פראדה, אם היא עושה שופינג ובדיוק יצאה מחנות ומחפשת מונית", הוא אומר. "חשבתי שזה מטורף ואז הבנתי שרק בסוף הם מגלים את המקור של הציור ואומרים 'הו מיי גוד. הבנתי שהרבה פעמים כשאין לנו אינפורמציה, אנחנו חומדים דברים שאנחנו לא אמורים להרגיש כלפיהם ככה. כך גם בציור 'The Love Story of Young Helena' המוצג בתערוכה, שנראה פיוטי ורומנטי, ומבוסס על שלושה צילומים מליל הבדולח. זה מרקטינג של מחשבה, של רגש, של היסטוריה.
"אני אוהב לצלול לתוך עולמות אפלים של ההיסטוריה", הוא מוסיף. "יש בה טראגיות וגם הרבה יופי. הציורים שלי נועדו לעשות מעין תיקון היסטורי, גם יופי וגם אסתטי, אני בונה סיטואציה חדשה. אני לא עוסק בשואה ובטראומה אלא בזמן ובזיכרון, שהוא הרבה יותר יפה מהחיים עצמם".
כך גם ציורי הכרום, מחד עושים הפשטה של טראומות עבר קולקטיביות — למשל צילומי שריטות על קירות תאי הגזים באושוויץ כנקודת מוצא — ומאידך מובילים את הוד למחשבות על ציור בעידן של מטאפיזיקה, בינה מלאכותית ו־NFT. "עם הזמן הבנתי שהציורים האלה, שבהם הצופים משתקפים והופכים אותם לפיגורטיביים, מאוד מתאימים לתקופה שבה אנו חיים. יש בהם משהו מאוד אינטגרלי, שמדבר על נרקיסיזם, סלפי והשתקפות. ההשתקפות מורידה את הזמן, את הגיל, אנשים רואים את עצמם נורא יפים בציורים האלה".
