השף אנתני בורדיין מציג: עיניים גדולות
השף אנתני בורדיין מציג: עיניים גדולות
דמותו הטראגית של השף אנתוני בורדיין, כפי שהיא מוצגת בסרט חדש המוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, הזכירה לחיליק גורפינקל גיבור קולינרי מקומי - שאול אברון. גם הוא כמו בורדיין היה נהנתן חסר תקנה שהשפיע על דורות של טבחים ואנשי אוכל
סיפורו של אנתוני בורדיין מוכר כנראה לכל חובב אוכל וגם לרבים שאינם. השף-סלב הניו יורקי עלה לגדולה כאחראי על מטבחה של מסעדת הסלבס הניו-יורקית "לה האל" (Les Halles), ה"בראסרי" של ניו יורק, אם תרצו, כתב ספר רב מכר על חייו כטבח (וג'אנקי) בשם "סודות מחיי המטבח", ואחר כך הפך לאחד ממגישי תוכניות האוכל המפורסמים ביותר בהיסטוריה עם סדרת תוכניות בהן הוא מטייל בעולם ומציג לצופיו את האוכל, אבל בעיקר את האנשים במקומות הרבים בהם סייר, בלמעלה מעשור של תוכניות שהנחה והגיש.
בפסטיבל חיפה, במסגרת הרצועה המסורתית של סרטי קולינריה, מוקרן סרטו החדש של הבמאי נוויל מורגן, "שף – סרט על אנתוני בורדיין". מורגן, שסרטו ״20 מטר מתהילה״ זכה ב-2014 בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, מציג את דיוקנו של בורדיין. בתחילת הצפייה נדמה שזה עוד סרט שאבלוני על סקס, סמים ורוק'נ'רול, והקשר שלהם לכוכבי הרוק האמיתיים של ימינו, הלא הם השפים המפורסמים. אך אז מקבל הסרט תפנית מפתיעה ומשמחת, כלומר מעציבה. לאט-לאט מצטייר דיוקנו של איש עצוב מאד. או אולי דיוקן עצוב של איש שלא הבין כמה הוא עצוב עד שלקח את חייו בידיו והשאיר את אוהביו הרבים המומים. זהו סרט מטלטל רגשית, המציג כאילו בלי כוונה כמה עצובים ובעיקר בודדים הם חייהם של הכוכבים הגדולים, אלה שהם בני בית בכל סלון בעולם מלבד בסלון שלהם עצמם. אם יש להם כזה. לבורדיין, כך נראה, לא היה באמת סלון, או אפילו חדר שינה משלו. אלא אם כן חדרי מלון מפוארים, בפרובנס ובהאנוי, נחשבים חדר שינה אמיתי של מישהו.
בורדיין בילה את רוב ימיו, לפחות בעשרים שנותיו האחרונות, מתוך 61 שנותיו, בנדודים אינסופיים, מנסה להכיר את פני העולם (ופניו שלו עצמו) במסווה של תוכנית אוכל, תוכנית שהלכה ואיבדה את הקשר שלה לאוכל (וטוב שכך), ועל הדרך מציג דיוקן הולך ומקדיר שלו עצמו. עד שלא יכול היה יותר.
הפסאדה החיצונית של האיש שאכל (וגם שתה, עישן, הסניף והזריק) כל דבר חיצוני, הופכת שולית לקראת סוף הסרט, ואת המרכז תופס דיוקן אומלל, בודד ומיוסר של האיש שלא הצליח לשמור על נשותיו, בתו וביתו, ובסוף גם לא על עצמו.
ניסיתי לחשוב מי מבין השפים שלנו, שרק בודדים מהם חשפו כמו בורדיין, וגם זה בלי כוונה, בניגוד אליו, את הרגלי הסמים, או הסקס, או הרוק'נ'רול שלהם. מי היה או עודנו כוכב אמיתי שחי על הקצה ולא דמות חלולה מפלסטיק שיצרו פרנסי הערוצים המסחריים. לא הצלחתי. ואז האיר את עיני יאיר יוספי, השף והבעלים של בר היין ברוט, חבר וגם מי שעבד, כמוני, אצל שאול אברון המנוח ביועזר בר יין. "שאול היה אנתוני בורדיין המקומי", אמר יוספי. שאול באמת אכל הכל (כמו בורדיין שאוכל בסרט נחש קוברה שנשחט ממש מול עיניו, גם לשאול הציעו לאכול נחש. זה קרה במסעדה סינית אחת בפריז. אמרו לו שזה מגביר את החשק המיני. תגובתו היתה לשאול האם משהו שמרגיע אותו (כלומר את החשק...). שאול שתה הכל וטייל בכל העולם. וכמו בורדיין גם לו לא באמת היה בית אמיתי, ולמרות שהתחתן פעמיים (בלי להשאיר אחריו ילדים) ויצא עם לא מעט נשים נוספות, היה נשוי בעצם לביס ולשלוק הבאים. והקריב את חייו למענם גם בלי לתלות את עצמו בחדר מלון בודד באלזס כמו בורדיין.
אז נכון, הוא לא היה נרקומן (אבל כן אלכוהוליסט) כמו בורדיין, ולא כיכב בתוכניות טלוויזיה, ושף הוא בטח לא היה, אבל בדיוק כמו בורדיין הוא השפיע על דורות של טבחים ששתו, תרתי משמע, את דבריו (המעטים) בצמא, אנשי וכותבי אוכל (ואני ביניהם...) וכמובן קוראי עיתונים. יוספי מספר שניסה פעם לאכול ולשתות כל מה ששאול אכל ושתה, יחד איתו, במשך 24 שעות. הוא מודה לאלוהים שנשאר בחיים. וזה ממה ששאול עשה כל יום, 50 שנה בערך, לא רק יום אחד.
לאנתוני בורדיין היו, כמו לבני פורמן, גיבורו של אורי זוהר (עוד כוכב עצוב ובודד), עיניים גדולות. עיניים גדולות שהיו בעצם קטנות מאד. כי בורדיין רצה רק דבר אחד, בסיסי מאד, וקשה מאד להשגה - שיאהבו אותו. זה לא סרט על אוכל, אלא סרט על החיים. ואלה הם, כידוע, הסרטים הטובים ביותר. היחידים בעצם ששווים משהו.
"שף: סרט על אנתוני בורדיין" מוקרן ב-27.9 בפסטיבל הסרטים בחיפה
