נערה עם עגיל נוירונים: מוזיאון חדש לאמנות וננוטכנולוגיה
נערה עם עגיל נוירונים: מוזיאון חדש לאמנות וננוטכנולוגיה
מיצב מגומיות שמדמה רשת נוירונים, עבודת וידאו על הקשר בין התקפי חרדה לתכונות פיזיקליות של מים ויצירה מוזיקלית הממחישה את עקרון הסנכרון בטבע: אלה רק שלוש מתוך 12 יצירות שנוצרו בשיתוף פעולה בין אמנים למדענים ומוצגות במוזיאון החדש באוניברסיטת בר־אילן. "המטרה היא להציג יצירות שמייצרות ידע מדעי חדש", אומרים מייסדיו
הבשורה הכי עכשווית בשדה האמנות מגיעה מכיוונו של מדען. פרופ' יובל גרעיני, ראש המכון לננוטכנולוגיה באוניברסיטת בר־אילן בעברו, הקים בתחומי הקמפוס מוזיאון לאמנות וננוטכנולוגיה המציג שיתוף פעולה ייחודי בין מדענים לאמנים שממחישים ביצירותיהם המשותפות תופעות מדעיות.
המוזיאון הוקם מתוך כוונה "לסקרן אנשים ולגרום להם לאהוב את המדע דרך האמנות. יש פה ברקע אינטרס אקדמי חד־משמעי", אומר גרעיני. "זה שלו", אומרת האוצרת טל יזרעאל, "המהלך החשוב פה, מבחינתי, זה להציג עבודות איכותיות ואמנותיות המייצרות ידע חדש מהמפגש בין אמנות ומדע". המפגש נוצר מתוך הכרה בתרומה ההדדית של שני הצדדים, נדיבות רבה, ושיתוף פעולה שמטרתו לייצר דבר חדש. לדברי יזרעאל, "הרעיון היה לא ללכת לקנות יצירות של כל מיני אמנים שיש להם איזו נגיעה במדע, אלא ממש לעשות הכל בשיתוף פעולה, מאפס".
הראיה להכרה בחשיבות המוזיאון היא גם בתקציב שמוקצה לו: האוניברסיטה גייסה תרומה על שם משפחת פטר, כדי לממן בה פרויקטים שעלותם נעה בין כמה אלפי שקלים ועד ל־200 אלף שקל, היצירה היקרה ביותר עד כה ("וריאציות סנכרון" של אלעד שניידרמן). בנוסף, המדענים מימנו חלק מהתהליכים המוצגים במוזיאון במסגרת המחקר שלהם ואת שכרם קיבלו מהאוניברסיטה. האמנים קיבלו שכר אמן.
תחילת העבודה המשותפת בהאקתון שנערך לפני כשלוש שנים. יזרעאל פנתה לחוקרים ולחוקרות בבניין מספר 206 (שבו מצויות מעבדות הננוטכנולוגיה של האוניברסיטה) והציעה להם להשתתף בפרויקט. במקביל, פנתה לכ־50 אמנים ואמניות. האמנים הציגו את יצירותיהם, המדענים הציגו את מחקריהם ואז גובשו 40 צוותים שהחלו לעבוד יחד, מתוכם יצאו לפועל שמונה פרויקטים ושלושה נוספים בשלבי עבודה. חלק מהפרויקטים נפלו בוועדת השיפוט, שכללה שופטים מקומיים ובינלאומיים, והיו כאלה שלא עמדו בסטנדרטים אמנותיים. "לפעמים נוצרו עבודות שנותרו פשטניות מדי, לא היה בהן עומק. כשלא הייתי בטוחה לגמרי, התייעצתי גם עם קולגות", אומרת יזרעאל.
מה הקריטריון?
יזרעאל: "אצטט את האמן ישראל הדני, אחד המשתתפים, שאמר לי: ׳אמנות צריכה רגע אחד לעצור לך את הנשימה ולגרום לך לחשוב. אם זה לא עצר לי את הנשימה, הנחתי לזה׳. היו גם דברים שאני התלהבתי מהם, כי אני פחות מסתכל על הצד האמנותי: את אומרת לי דנ"א ואני בשמים. אבל טל שכנעה אותי, היא אמרה: 'תשמע, זה לא עומד בסטנדרטים של אמנות'".
3 צפייה בגלריה
וריאציות סנכרון של האמן אלעד שניידרמן והמדענים שיר שחל ד"ר מוטי פרידמן ופרופ׳ ניר דוידסון
(צילום: באדיבות מוזיאון ננו)
אמנות שמחקה את המוח
חלק מהפרויקטים המוצגים עתה עדיין בתהליך. למשל, המיצב המרשים מגומיות של ורדי בורבוב, "מותחת גבולות", מדמה רשת של נוירונים וממחיש באופן חזותי רעיון של המדענית פרופ׳ אורית שפי, שעובדת על תאי עצב ובודקת כיצד ניתן לייצר באופן מלאכותי רקמת מוח. "הדיאלוג בין השתיים הוביל להתחקות משותפת אחר תכונות מתיחה, גדילה והתפתחות של רשתות ושל קשרים, במוח ובחומר", נכתב בטקסט המלווה את הפרויקט.
הפסל "ערבסק4#" של מחמוד קייס עשוי מעץ מסמרים וסיכות, ומשמש השראה למחקר של ד"ר עדי סולומון, החוקרת מבנים גיאומטריים בממד הננומטרי.
במוזיאון הזה החוקר והמחקר, האמן והאמנות, נתפסים כבעלי אותו מעמד. "גם למדענים וגם לאמנים יש רעיונות שצריכים למצוא להם פתרון", אומרת האמנית אילי לוי. "הם מחשיבים את מה שאנחנו עושים כיצירתי, אבל זה גם מה שהם עושים. החיפושים פשוט שונים וזה מה שמעניין". העבודה "הצפה" של לוי, שנוצרה ביחד עם קבוצה של חוקרים, פרופ׳ שלמה מרגל, ד"ר שרית כהן, ד"ר צפרה רודניק־גליק, ד"ר טלי איליין־וול ונפתלי קנובסקי, היא דוגמה טובה ליצירה שלמה ופיוטית.
לוי חיפשה דרך לתאר תנועה של טיפת מים: מכפית אחת לשנייה, בנפילה על משטח, וכן הלאה. באמצעות השמירה על הטיפה, שנראית כסוג של יהלום, היא רצתה לבטא שני מצבים סותרים: שלווה וחרדה. הפתרון לבקשה: לעטוף את החפצים בציפוי הידרופורבי שדוחה מים. "המניע לעבודה היה הרצון לבטא מה עובר על הגוף שלי ושל כולנו בהתקף חרדה, כשכל החושים ממוקדים, ומתנתקים מהסביבה", היא אומרת. "פרופ' מרגל מאוד התחבר לזה כי הוא היה דקאן סטודנטים והגיעו אליו הרבה סטודנטים עם חרדות. כלומר החיבור היה דווקא מהמקום האנושי ולא המדעי־האמנותי".
"הרעיון המטורף שלה, שהוא ריאלי, פשוט הקסים אותי", אומר פרופ' מרגל בסרטון המלווה את הפרויקט. "וכך גם הרצון לקשר בין מים, שמסמנים חיים, לחרדות. זה נראה לי מקום מצוין להתעסק איתו. כל תהליך המחשבה שלה היה שונה לחלוטין, לא הייתי מעלה בדעתי לחשוב כך".
פקק בכביש כלהק ציפורים
העבודה המרשימה ביותר, "וריאציות סנכרון", המוצגת מחוץ למבנה במעין אוהל עגול, נוצרה על ידי האמן אלעד שניידרמן, שיר שחל, ד"ר מוטי פרידמן ופרופ׳ ניר דוידסון. על פני מסכים הנפרשים במבנה המעגלי מוקרנים בגודל טבעי 16 כנרות וכנרים שממחישים ניסוי מורכב בסינכרוניזציה. הכנרים ניגנו קטע מוזיקלי חוזר בכינורות חשמליים שחוברו למערכת ממוחשבת אחת והוסתרו זה מזה על ידי מחיצות, כדי למנוע יכולת סינכרוניזציה ויזואלית. בנוסף, הרכיבו הכנרים אוזניות כדי לשמוע רק את האותות שמערכת השמע איפשרה להם. כלומר המערכת קבעה איזה קטע מתוך המשפט המוזיקלי יושמע ולמי, ובשלב מסוים המערכת גם שינתה את קצב ההעברה ויצרה השהיות. העבודה משבשת את ההרגל של הנגנים הקלאסיים להיות מסונכרנים כל הזמן. המאמץ, לעתים המבוכה והבלבול, ניכרים על פניהם. "חלק מהם אמרו שזה היה הדבר הכי מעניין שעשו בקריירה", מציינת יזרעאל.
זו העבודה המרשימה ביותר ויזואלית ואפשר להתענג עליה זמן רב. אך כיצד היא תורמת למדע? "הרעיון היה לחקור את הסנכרון בין בני אדם. לבדוק אם סנכרון אנושי דומה במהותו לסנכרון במולקולות, בלהק דגים או ציפורים, ואם בתוך מערכת שהמדען בונה אפשר לייצר סנכרון", אומר גרעיני. "תבניות סנכרון בבני אדם מופיעות בהמון דברים. למשל, פקק תנועה: כשאת בולמת בחריקה, זו בעיית סנכרון. אם כולם היו נוסעים ב־20 קמ"ש, זה היה נמנע. להפתענו, גילינו באמצעות העבודה הזאת הרבה על איך בני אדם מסתנכרנים, גילינו כל מיני תבניות, למשל ששני נגנים שנמצאים זה מול זה במעגל כן מנגנים יחד, וכל היתר לא מסונכרנים איתם, וכמו כל היצירות במוזיאון, זהו מחקר משותף שעדיין מתהווה ומעסיק את צוות המעבדה כולו".
