"אנחנו מכירים את הקרדשיאנס יותר מאת השכנים שלנו"
"אנחנו מכירים את הקרדשיאנס יותר מאת השכנים שלנו"
"הבנתי שעושר הוא התמכרות", אומרת הצלמת והבמאית עטורת הפרסים לורן גרינפילד. בסרטה החדש "דור העושר" היא ממשיכה בחקירה אנתרופולוגית של הסיאוב והחזירות הנלווים לכסף. "היום אנחנו כבר לא רוצים את מה שיש לקרובים לנו אלא את דימויי הבלינג שאנחנו רואים באינסטגרם, עבור הנשים שם הגדלת חזה נהפכה לכלי הישרדותי"
יש משהו בדימויים של הבמאית והצלמת לורן גרינפילד שאי אפשר להתיק מהם את העיניים: ילדה מאופרת בתחרויות יופי, איש עסקים שבע היונק סיגר ובוכה על כך שחמדנות זה דבר רע, ראפר עם שיניים מתוכשטות, שחקנית פורנו עצובת עיניים, בתי מידות מפוארים שבנייתם הופסקה בפלורידה או בדובאי. התקריבים האלה מעוררים משיכה ודחייה בעת ובעונה אחת, ויחד מספרים סיפור שרוצים וגם מסרבים לשמוע. הדימויים כבר עיטרו את טובי המגזינים מ”הניו יורקר”, “הניו יורק טיימס” ו“ג’י־קיו” דרך קירות המוזיאונים הגדולים ועד פסטיבלי הדוקו המפורסמים בעולם, וסרטה "רזה" היה מועמד לאמי.
ב”דור העושר”, שפתח את פסטיבל סנדאנס ב־2018, ומוקרן עכשיו ב־yes דוקו וב־StingTV, נראים הדימויים המוקצנים האלה של דקדנס ואהבת כסף על סטרואידים. זה קולאז’ שכולל ילדה בת 6 שנראית כבובה מאופרת, ומדברת על הרצון ב“חדר מלא בכסף עד הגג, ואני אוכל לנשק אותו”, מבלי להבין את החיבור בין ארוטיקה לממון; ומנהל קרן הגידור פלוריאן הום שתאוות הבצע שלו הביאה אותו לרשימת המבוקשים של ה־FBI ולמעמד של חושף שחיתויות באין ברירה, יושב על ספת עור, מתרברב ומביע חרטה.
גרינפילד בוחנת מה קרה ל”חלום האמריקאי” דרך ביטויי עושר גרוטסקיים. בסין היא פוגשת בעשיר שבנה לו בית שהוא שחזור של הבית הלבן, ושמחלון החדר הסגלגל שלו רואים העתק של הר ראשמור. ובארמונות במוסקבה מוצגות ספריות ענק עם ספרים יפהפיים, אלא שאסור לפתוח אותם מחשש לפגוע בערכם כמוצר.
5 צפייה בגלריה
מתוך הסרט דור העושר של הצלמת והבמאית לורן גרינפילד
(צילום: Lauren Greenfield באדיבות yes דוקו)
במשך 25 שנות קריירה מפנה גרינפלד את המבט הנוקב על התרבות החומרנית האמריקאית, האובססיבית לצבירה, ליופי מסוים ולתדמיות. אחד משיאי התיעוד שלה היה “מלכת ורסאי”, סרט שומט לסתות, שזכה בפרס הראשון בסנדאס, ונחשב כמבשר משבר הדיור. הוא עוקב מקרוב אחרי הזוג דיוויד וג’קי סיגל שמנסים לבנות ארמון דמוי ורסאי בגודל של קניון ממוצע, עד שהמשבר הכלכלי של 2008 חובט בהם, והם נאלצים למכור אותו. “הסיפור שלהם הוא בעצם מה שגרם לי לעשות את הסרט החדש, ‘דור העושר’”, גרינפילד אומרת בשיחה איתה בזום. “בסוף ‘מלכת ורסאי’ ג’קי אומרת שהעיקר זה משפחה, ושאפשר להיות מאושרים בבית קטן יותר, ודיוויד מכה על חטא על שלא הסתפק בפחות בתים. מוסר ההשכל הוא שהם אמנם הפסידו את הבית אבל הרוויחו ידע, הבנה וחמלה; אולי משהו שכולנו קצת הבנו והרווחנו מהמשבר הכלכלי אז. אבל כשהסרט עליהם יצא והצליח, דיוויד קיבל הלוואה גדולה בזכותו, והחזיר לידיו את הבית. הם ממשיכים לבנות אותו כבר 20 שנה. שאלתי את עצמי מה זה אומר שהם לא למדו כלום? התחלתי להסתכל על עושר כעל התמכרות”.
5 צפייה בגלריה
מתוך הסרט דור העושר של הצלמת והבמאית לורן גרינפילד
(צילום: Lauren Greenfield באדיבות yes דוקו)
כאן המקום לציין שסיגל תבע את גרינפילד אחרי צאת “מלכת ורסאי” על לשון הרע, אבל הבמאית זכתה ונקבעו לה פיצויים של 750 אלף דולר, לאחר שבית המשפט קבע כי כל מה שהוצג בסרט הוא אמת. הסרט צבר סכום משמעותי יותר בקופות: 2.4 מיליון דולר.
נבואה שהקדימה את זמנה
הסרט “דור העושר” מצייר תמונה עגומה של אימפריה לפני קריסה. “חברה נוטה לצבור את העושר הרב ביותר שלה כשהיא מתמודדת עם מוות”, נאמר בו, והוא כאמור נעשה עוד לפני מגיפת הקורונה, ובטרם עזב טראמפ את הבית הלבן, ויש בו, כמו בסרט הקודם, היבטים נבואיים. לדברי הבמאית, בת ה־55, המציאות הוכיחה את עצמה כאפלה יותר מהתחזית שלה. “הסרט דיבר על זה שאנחנו נמצאים על מסלול בלתי ישים מבחינה כלכלית, אקולוגית, מבחינת המרקם החברתי, המשפחתי והנפשי. זה היה אפל”, היא אומרת, “אבל היום אני חושבת שהוא לא היה אפל דיו: הסרט הציג מצב קיצוני ופרובוקטיבי שאפילו קצת הקדים את זמנו. טראמפ נבחר ממש לקראת סוף העבודה שלי על הסרט. כשבחנתי לאחור את 25 שנות העבודה שלי, ודרכן את האופן שהחברה השתנתה מאז הדור של הוריי, שבו הגענו לעולם שבו אנחנו מכירים את משפחת קרדשיאן יותר מאשר את השכנים שלנו — ראיתי את התזוזה".
גם בעניין זה גרינפילד ניחנה בתכונה נבואית: היצירה הראשונה שלה “פאסט פורוורד” מ־1992 עסקה בחומרנות בלוס אנג’לס, שאותה בחנה כשחזרה לתיכון הפרטי שבו למדה. מצולמות שם שתי ילדות שאולי מישהו מכיר: קים וקורטני קרדשיאן, כשהן בנות 12 ו־13.
מה גילית שהשתנה ביחס לעושר?
“השינוי הוא גם במסרים של המדיה. כשהייתי ילדה, הסיטקומים הפופולריים היו ‘ימים מאושרים’ ו’לאוורן ושירלי’, על אנשים ממעמד הביניים והפועלים; אחר כך באו ‘דאלאס’ ו’שושלת’, על עשירים מופלגים שגם כעת תופסים את המסך. השחקנית שרה סנוק, המגלמת את שיב ב’יורשים’, סיפרה שכדי להתכונן לתפקיד שלה כבת למשפחת מיליארדרים מסואבת, היא קראה את הספר שלי ‘דור העושר’, וצפתה בסרט 'מלכת ורסאי’.
“השינוי בחלום האמריקאי, שכלל פעם ערכים של צניעות, עבודה קשה והגינות, נהפך לבלינג, סלבריטאות ונרקיסיזם; ערכי טראמפ וטלוויזיה בריאליטי".
אבל החלום האמריקאי תמיד כלל קפיטליזם.
"כן, של בית עם גדר לבנה, כמו של השכנים. אבל כיום מקור ההשוואה השתנה, אנחנו לא רוצים יותר את מה שיש לשכנים, אלא מה שיש לאנשים בטלוויזיה ולמשפיענים באינסטגרם”.
5 צפייה בגלריה
מתוך הסרט דור העושר של הצלמת והבמאית לורן גרינפילד
(צילום: Lauren Greenfield באדיבות yes דוקו)
בסרט את מתעדת וגם מזדהה.
“תמיד התנדנדתי על הגבול הזה. כבר כשהייתי בתיכון, היתה לי כל הפריבילגיה שנבעה מזה שאני בבית ספר פרטי, אבל הייתי מרקע של מעמד בינוני, אז הרגשתי ענייה לעומת האחרים. נמשכתי לאופנה ולחפצים של החברים שלי אבל הוריי התנגדו לערכים אלה. הבנתי שצריך לתעד את החברה הזאת באותו האופן ועניין שאמא שלי תיעדה כפסיכולוגית את תרבות המאיה במקסיקו. העבודה שלי היא לא לראות איך אורגים סלסלה במקום נידח בעולם, אלא לראות את התרבות שלי עצמי דרך עין סוציולוגית ואנתרופולוגית. אני ביקורתית לזה אבל אני גם מראה איך כולנו תוצרים של התרבות הזאת. באופן אירוני, כשראיינתי את פלוריאן הום, שהוא מין רשע־על בסרט, ראיתי קצת את עצמי. הוא איבד הכל במרדף שלו אחר כסף, ואני אף פעם לא הייתי מונעת מכסף, אבל בשלב מסוים הוא אמר לי: ‘ההתמכרות שלך היא העבודה’. הרגשתי שהוא קלע למשהו נכון”.
לא הכל אבוד
את קושרת בין עושר לניתוחים פלסטיים גם בסרט הזה וגם ב”מלכת ורסאי”, שבו ניכר כי ככל שהגבר המבוגר נרתע מאשתו, כך החזה שלה גדל וגדל.
“נכון. המייקאובר הוא הגרסה החדשה של החלום האמריקאי. אני עוקבת אחר תרבות היופי והלחץ המופעל על נשים וילדות בכל הנוגע לדימוי גוף הרבה זמן. התוצאה הכי טראגית של הקפיטליזם הוא המסחור של הגוף. בנות לומדות בגיל מאוד צעיר שהגוף שלהן הוא העוצמה שלהן, שזה המטבע עובר לסוחר שלהן. הניתוחים הפלסטיים הם כמעט כישור הישרדותי, ובכל זאת היה לי חשוב להפנות את תשומת הלב לכמה שזה הרסני”.
אז הכל אבוד?
“סיימתי את הסרט בנימה אופטימית, ששינוי יכול לבוא כשמגיעים לקרקעית, כמו במודל של התמכרות. משם אפשר לעלות. אחת הסיבות לאופטימיות שלי היא הילדים. גם אלה שתיעדתי בסרט ‘פאסט פורוורד’ והם היום מבוגרים שגדלו בבטן של המפלצת, בתוך עולם השפע הזה, ודרך הילדים שלי ועד הבן של פלוריאן: כולם מחפשים משהו חדש, הם רוצים לתקן חוסר צדק חברתי. הם רוצים לשמור על כדור הארץ. אני חושבת שיש קצת תקווה בהם”.
