"אם היה ארגון קיצוני יותר מהלח"י אבא שלי כנראה היה שם"
"אם היה ארגון קיצוני יותר מהלח"י אבא שלי כנראה היה שם"
אליהו לוי היה כבר כנער לוחם בלח"י. הוא נתפס על ידי הבריטים ונשלח לשבע שנים למחנה מעצר. ב"קרתגו", סדרה בינלאומית ומושקעת של התאגיד, נשענים בניו ינץ ורשף לוי על זיכרונותיו כדי ליצור מותחן היסטורי עם נגיעות של הומור שחור. אף שלאביו "התקופה בכלא היתה הטובה בחייו", אומר ינץ לוי, "מבחינת הסיפור הלאומי זה פרק שנמחק, לא מעט דווקא בגלל שלליכוד זה היה נוח"
בכל הפסקה בין מחציות במשחקי המונדיאל שנגמר השבוע, שודרו ועוררו סקרנות קדימונים ל"קרתגו" — הסדרה החדשה של התאגיד שיצרו האחים רשף וינץ לוי ותומר שני. היא מוגדרת כ"מותחן היסטורי עם נגיעות של הומור שחור" ומתרחשת ב־1942 במחנה עצורים שהקימו הבריטים באפריקה במלחמת עולם השנייה. הסדרה, שצולמה בקולומביה מטעמי עלות, נעשתה במחשבה רבה, השקעה גדולה ובאיכות הפקה מעולה.
במרכז הסדרה נמצא אליהו (אלייז'ה) לוי, בגילומו של אורי גוב ("פלמ"ח"). לוי הוא שחקן בתיאטרון המטאטא שנשלח לקרתגו לאחר שהוא מואשם בהשתייכות לארגון עוין את הבריטים וגם נרמז שהוא בעצם שיתף פעולה איתם. לדבריו, האישום הוא על לא עוול בכפו. במחנה שבו אסירים יהודים, לצד אסירים נאצים ועוד אנשים שהבריטים ראו בהם אויבי האימפריה — יש הרבה מאוד מתח ואלימות.
"קרתגו" מספר את סיפורם של אסירי המחנה ומבוסס על אירועים אמיתיים, אומר ינץ לוי, אחד מיוצריה, ומי שמוכר בזכות סדרות ספרי הילדים "הדוד אריה" ו"כשסבא אליהו היה קטן". ספריו לילדים של לוי (47) זיכו אותו בפרסים והוא כתב גם ספר למבוגרים — "תוחלת החיים של האהבה", שעתיד גם להפוך לסדרת טלוויזיה בתאגיד. עם "קרתגו" נהיה ליוצר לטלוויזיה. "זה הפרויקט המז'ורי הראשון שאני עושה לטלוויזיה", הוא אומר, ואחיו, היוצר רשף לוי ("איים אבודים", "נחמה", "הבורר"), גם שותף וגם משחק בסדרה.
"הסדרה היא על אבא שלי, אליהו לוי, כמו שם גיבור הסדרה, שישב בכלא הבריטי במשך שבע שנים, מגיל 16 וחצי. חלק מהזמן הוא היה בגלות באפריקה. אני גדלתי על הסיפורים שלו והסדרה התחילה בהשראתם". לוי אומר שבשנים האחרונות מצא את עצמו מתעסק עם הזיכרונות של אביו. "בספרי הילדים אני מגולל את חייו כילד עני בשכונת שבזי ובסדרה את חייו המבוגרים יותר. לא במקרה זו סדרה שאני יוצר עם אחי רשף. צירפנו אלינו את תומר שני, שהוא גם תסריטאי וגם במאי וגם אחד ממספרי הסיפורים המעולים שאני מכיר. מאוד נוח לעסוק בחייו של אבא שלי, כי הוא מת, ועל אנשים מתים יותר קל לספר סיפורים".
אבא שלך בסוף חייו כבר לא זכר את קורותיו.
"נכון. היה לו אלצהיימר. הוא היה מעשן כבד מגיל 3, גנב את הסיגריות הראשונות שלו מהמורי בחדר. חשוב לי להגיד שאני לא כותב את זיכרונותיו. אני משתמש בהם כמקור השראה ליצירה".
אבא של לוי "היה בהגנה, אחר כך באצ"ל ואז בלח"י. אם היה ארגון קיצוני יותר כנראה שהוא היה עובר גם אליו", הוא אומר. "הוא היה אדם קיצוני. לא פוליטית אלא בהתייחסות שלו לחיים. הוא תמיד הלך עד הקצה. בהמשך חייו הוא התכחש לכל הערכים האלה. כמבוגר הוא אמר 'אני הייתי נער טיפש שחשב שהוא יכול לנצח את האימפריה הבריטית'. אבל לא היתה בו חרטה. הדור הזה היה פטאליסטי מאוד. הם ישבו בכלא מבלי לדעת מתי ישתחררו. מבחינתם, האימפריה הבריטית היתה נצחית ומעצר מינהלי הוא כזה שמאריכים בכל שנה מחדש. זה המשחק שאנחנו מכירים מהצד השני היום, בשטחים, שם אפשר להשאיר אדם במאסר מינהלי לעד".
עד כמה הסיפור היסטורי ולמה היה חשוב לכם להדגיש שהוא מבוסס על סיפור אמיתי?
"הדבר הזה של אדם תמים שמשתתף במבצע מחתרתי וכל החיים שלו מתהפכים והנעורים שלו יהיו בכלא הוא אמיתי. כן היה מחנה כזה. אבל דווקא בארץ הם ישבו במעצר עם נאצים ואבא שלי לא היה שחקן ב'המטאטא' כמובן. האמת הרגשית של העולם הזה נמצאת בסדרה. התיעוד ההיסטורי נמצא במקומות שמשרתים את הסיפור. כשאתה עושה סיפור בדיוני המבוסס על אמת, צריך לספר משהו שנובע מתוך הסיפור, ומהתקוות והמאוויים שלו. זו סדרה על כלא במובן הרחב: הכלא שיוצרת לנו ההיסטוריה; הכלא שיוצרת לנו הזהות שלנו. ברגע שמבינים שבזה עוסקים, האמת הרגשית מעניינת יותר מאמת היסטורית.
"נעשה תחקיר, כן. אבל אליהו לוי שהוא קומיקאי, שבא להצחיק בנסיבות שאף אחד לא תופס כמצחיקות, והוא נפש חופשייה שנקלעה לסיטואציה על לא עוול בכפו, הוא דמות בדיונית. כמו אבא שלי הוא לא מתייחס לכלא כאל סיפור גבורה. אבא שלי הפשיט מזה כל בדל של תהילה. אמר שהתקופה בכלא היתה התקופה הכי טובה בחיים שלו. אולי גם אחת הקשות. אז הסיפור היסטורי כמו 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו, אחד מסרטי השואה הכי טובים שנעשו. אנחנו לקחנו חומרים מההיסטוריה, כמובן, אבל סיפרנו סיפור שהוא בדיוני".
לוי ממשיך ואומר ש"הסדרה לא מנציחה שום דבר. חשוב לי להגיד שאני משרת את הסיפור ולא את ההיסטוריה או אג'נדה פילוסופית, פוליטית או אחרת. כמובן שתוך כדי ועל הדרך נכנסים הערכים שלך. במשך שמונה שנים שעבדתי על הסדרה קמתי בבוקר במטרה ליצור את הסדרה הכי טובה שיש. שצופים יראו אותה וירצו לצפות בפרק הבא, ושהיא תתחבר להם לחיים: שישאלו 'איפה בחיים שלי אני בכלא?'".
ועדיין, היסטורית, מחנות העצורים באפריקה הם אפיזודה די נשכחת בנרטיב הציוני. "בשלב שסיפרו את סיפור הקמת המדינה", אומר לוי, "הדירו אותם מהנרטיב. שמיר ובגין שישבו בהם נחשבו לפרסונות נון גראטה. הסתכלו עליהם כעל אויבים בכלל".
מאז שניהם נהיו ראשי ממשלה.
"נכון. אבל מחקו את זה מההיסטוריה עוד קודם לכן. משום מה הליכוד לא עשו עבודה טובה בלספר סיפור אחר. יותר נוח להם להתנהג כאילו שמפא"י עדיין קיימת. רבים מאנשי הליכוד ישבו בכלא וזה כולל את השופט שמגר, שמיר ויעקב מרידור שהיה שר תחבורה".
בסדרה מתקופת קום המדינה משתמשים הרבה מאוד בשפת המאה ה־21. הם למשל עושים "בריינסטורמינג".
"זה פשוט טרחני לכתוב בשפה של פעם. אנחנו בעולמות של האחים כהן, ווס אנדרסון וטרנטינו, גם כשהם עושים משהו תקופתי הם עושים אותו עכשווי. אנחנו יוצרים את המיתוס המכונן של עם ישראל, ונותנים לו אפיל בינלאומי".
בקריאות של היהודים נגד הנאצים בסדרה יש הקבלה לקריאות העכשוויות בהפגנות "מוות לערבים". למה ההקבלה?
"בכל פרק בסדרה שמנו משהו שאמור להדהד להווה. לפעמים במודע ולפעמים לא במודע. יש ערך אמנותי שנקרא אמביוולנטיות. אם היא מבלבלת אז עשיתי את העבודה שלי. אני לא יודע מה זה אומר. אני לא מפרש את הסיפור. הסיפור יותר חכם ממני. אפשר לראות את זה כשנאה שהופנתה לצורר ומופנית כיום לקורבן, כי הטראומה מתגלגלת. העם היהודי הוא עם פוסט טראומטי. פוסט טראומה זה כשאתה חש אותם רגשות שחשת בטראומה גם במציאות אחרת. יש רגעים בחברה שלנו שאתה אומר 'היטלר ניצח'. כי הטראומה שהיטלר הטיל על העם היהודי עדיין מנהלת את העם הזה. כל הזמן אומרים 'אסור להשוות', ונדמה לי שאין ישראלי או ישראלית שלא משווים לשואה על בסיס יומיומי".
הסדרה מתרחשת במקביל בכמה עולמות במחנה: אצל אסירים מכמה קבוצות וגם אצל מפקד המחנה ופקודיו. והיא אולי הסדרה הישראלית הראשונה שכמעט כולה דוברת אנגלית. "עשינו סדרה בעולם של גיוון אתני", אומר לוי. "כי זה העולם שאנחנו רוצים לחיות בו. אנגלית היא השפה שדיברו שם. אבא שלי יצא מהכלא עם אנגלית אוקספורדית. כשהאסירים היהודים מדברים בינם לבין עצמם, הם מדברים עברית. יש קטעים שמדברים ערבית. הגרמנים מדברים זה עם זה בגרמנית, והאיטלקים באיטלקית. אחת הסיבות שהסיפור הצריך הפקה כל כך גדולה זה שהוא בינלאומי מטבעו. אנחנו רוצים שהסדרה תדבר לקהל בחו"ל. עשינו סדרה בינלאומית, זה מה שאמרנו כשהגענו לתאגיד".
בינלאומית גם מבחינת ההשקעה הכספית?
"מי שמימנו היו התאגיד ומשקיע פרטי: ישראלי לשעבר שחי בחו"ל ולא רוצה להיחשף. מהתאגיד קיבלנו 10 מיליון שקל ל־11 פרקים. וגייסנו עוד 13 מיליון. בסוף, תומר עשה סדרה שנראית כמו 70 מיליון דולר בתקציב ישראלי. רצינו לכתוב סיפורים שיעמדו במבחן הזמן, בראי ההיסטוריה. לשם אנחנו מכוונים. להביא סיפור טוב. בעולם עם נגישות להמון סיפורים טובים אתה מרגיש כל הזמן במונדיאל כמספר סיפורים".
