הסדרה "הבזק של רצח" מרתקת, אבל עושה מניפולציה על הצופים
הסדרה "הבזק של רצח" מרתקת, אבל עושה מניפולציה על הצופים
הסדרה החדשה של יוצרי "צל של אמת", צוללת לפרשיית רצח שטלטלה את ארה"ב. אף שהיא מעוררת עניין היא גם מכעיסה, כי בסוף הצפייה עולה השאלה האם השמיטו עובדות כדי לייצר עוד נראטיב
"הבזק של רצח", הסדרה החדשה של שואוטיים, מרתקת. ארבעת פרקיה נבלעים בזה אחר זה ומטלטלים את הצופים בין אהדה, הבנה, פליאה ובלבול: "זה כמו מותחן פסיכולוגי, דרמת בית משפט וטרגדיה יוונית גם יחד", אמר בעבר עליה אחד מיוצריה, ארי פינס.
הסדרה (באנגלית שמה Buried), שעלתה אתמול ותשודר בכל ימות השבוע ב־yes דוקו וב־HOT8, היא על רצח שהתרחש בסוף שנות ה־60 ונידון כ־20 שנה אחר כך בבית המשפט.
הכל התחיל כאשר איילין פרנקלין ליפסקר, אשה בוגרת, נזכרה, 20 שנה אחרי האירוע, שראתה את אביה רוצח את חברתה הטובה, סוזן נייסן שהיתה אז בת שמונה, כאשר הטיח אבן גדולה בראשה לנגד עיניה ואיים עליה שאם תגלה יפגע גם בה. בעלה דיווח על כך למשטרה ומשם נפתחה מחדש חקירה משטרתית שהובילה למשפט נגד האב ג'ורג' פרנקלין. הסיבה שלא סיפרה על כך קודם לכן, לדבריה, היא משום שהטראומה שבאירוע גרמה לה להדחיק את הזיכרון.
בזמן המשפט התקיים דיון נרחב, שגלש גם לתרבות הפופולרית, על המהימנות של זיכרון מודחק וזיכרון בכלל בפלילים. המשפט הלך והסתעף, ועל כך לומדים בפירוט בסדרה, שבחרה להגיש את ההסתעפויות האלה. בסופו המשפט הביא לשינוי מאוד משמעותי — וזה שהתיישנות על פשעים שבוצעו בילדים לא תחול כעבור שלוש שנים בלבד.
1 צפייה בגלריה
מרטין מורי, סגן התובע המחוזי, יחד עם איילין פרנקלין־ליפסקר. פעם הצופים מאמינים לה ופעם מפקפקים בדבריה
(צילום: AP)
את הסדרה יצרו יותם גינדלמן וארי פינס, יוצרי הסדרה על רצח תאיר ראדה "צל של אמת". מה ליוצרים הישראלים ולסיפור האמריקאי הזה? נדמה שכמה דברים. ראשית כי "צל של אמת" הגיעה לנטפליקס, והדלת הבינלאומית נפתחה בפניהם; וכן כי פינס, שיצר יחד עם העיתונאית גלי גינת את "הודאה תחת השפעה" ניצב בראש תחקיר טלוויזיוני שלראשונה בישראל הביא לזיכוי של אדם, אלישע חייבטוב שעומד במוקד שלו — קרדיט גדול.
בנוסף לרגשות הרבים ולעניין הרב שהמיני סדרה הדוקומנטרית מעלה, היא גם מכעיסה, מעוררת בצופים תחושה שמתעתעים בהם. שהאמת נמצאת אי שם, מטושטשת, ואנחנו הצופים תלויים בנדיבות היוצרים כדי להגיע אליה. כל פרק סוחב לנראטיב אחר. פעם אנחנו לגמרי מאמינים לאיילין ולזיכרון המודחק שלה, פעם אנחנו מפקפקים בה ובו כמעט באופן מוחלט, אחר כך מתעוררות עוד שאלות. התנודות בעמדות הן תוצר של הבימוי, הגשת ומינון המידע וכן הסתרתו. הבחירה היצירתית הזאת גורמת לנו להיות ערניים וחשדניים: האם מה שנאמר כעת הוא נכון או מניפולציה? הצופים מטילים ספק בכוונות הכנות של היוצרים. במיוחד אלה שזוכרים כי גם ביצירות הקודמות שלהם כמו "צל של אמת", נקטו במה שהם עצמם כינו "עמדות נחרצות… בצורה לא צנועה", ועל כך אף הביעו צער. וזכורות עוד סדרות שטישטשו חזק מדי את הקווים בין אמת לבידיון, כמו "המניע" על הרצח בעין כרם, שבו כל השחזורים נראו כאילו הם סרטי ארכיון אמיתיים. כך בסוף "הבזק של רצח" קשה שלא לתהות אם לא נותרו פרטים חשובים מחוץ לסדרה רק מטעמי העשייה הטלוויזיונית רק כדי לייצר עוד נראטיב.
כתרגיל בעשייה, והוכחה למניפלטיביות של הז'אנר, אין חשוב מזה. בתוך הביקורת המוצדקת של היוצרים על מערכת המשפט ועל מערכת בריאות הנפש, ראוי גם להכניס ביקורת על העשייה של ז'אנר הפשע האמיתי. במיוחד שסרטי התעודה מהסוג הזה קיבלו באחרונה מעמד משמעותי: הם מניעים את המשטרה לחקור, לאנשים חפים מפשע להשתחרר ולאשמים להילכד או לפחות להיחקר מחדש. במצב עניינים רגיש ומלא אחריות זה, נשאלת השאלה איפה עובר הגבול בין יצירה טלוויזיונית מהנה — מותחן פסיכולוגי, דרמת בית משפט וטרגדיה יוונית, כולם ז'אנרים מתחום הבדיון — לבין יצירה חדשותית משנה גורלות.
בסוף "הבזק של רצח" קשה שלא לתהות אם לא נותרו פרטים חשובים מחוץ לסדרה רק מטעמי העשייה הטלוויזיונית, כדי לייצר עוד נראטיב
מרטין מורי, סגן התובע המחוזי, יחד עם איילין פרנקלין־ליפסקר. פעם הצופים מאמינים לה ופעם מפקפקים בדבריה
