הסופר ניר ברעם: "לא נכשלתי. זה ההישג שלי"
הסופר ניר ברעם: "לא נכשלתי. זה ההישג שלי"
את העצה הכי טובה, להקשיב לכולם, קיבל ברעם מאמו. הוא מקנא באנשים תפקודיים, למד לאהוב את הים, מתגעגע לליגת המתנ"סים ומאמין שמראדונה היה אמן דגול. האשה הכי סקסית שפגש, אגב, היתה מדריכת ראפטינג גרמנייה, נחושה וסמכותית
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית. עברתי לצפון תל אביב ממרכז העיר בשביל שיהיה לי יותר שקט".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אספרסו בבוקר במרפסת הקטנה שיש בה גם מכונת כביסה, עם סיגריה אחת".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם סבא שלי אלברט. היתה לו חנות נעליים במלון שרתון הישן בתל אביב. תמיד שמעתי שהיה טיפוס מהמר, אהב לשחק קלפים, לשתות. הוא היה איש העסקים היחיד במשפחה ונפטר כשהייתי קטן. תמיד הוא נראה לי השונה והצבעוני במשפחה שלנו. הייתי רוצה לשאול אותו על עסקים, להיות קצת בעניין".
על מה אתה עובד עכשיו?
"עם עידו בהט על סרט דוקומנטרי חדש ל־HOT 8 שעוסק בשמאל הישראלי ב־30 השנים האחרונות: איך בעצם השמאל נהפך לכל כך שולי ולא חשוב בחברה הישראלית. זה מין סרט המשך ל'הארץ שמעבר להרים', שהיה מסע בגדה המערבית. נוסף על כך אני משתדל להתחיל לכתוב ספר חדש, ברור שאלה תהליכים מאוד ראשוניים. כרגע יש לי סיפור על תאומים, בן ובת, שאבא שלהם יצא ליער ולא חזר. תאומים מופיעים בהרבה ספרים שלי. כשהייתי ילד תמיד היתה לי פנטזיה להיות בתאוֹמוּת. אני גם עורך ומלמד סדנת כתיבה עם יוסי סוכרי".
מה השריטה שלך?
"אני לא יכול להסתכל על הפנים שלי במראה באור חזק. כשהייתי תלמיד בבית הספר היה אור לבן חזק בשירותים ונבהלתי מהפנים שלי. מאז אני נמנע ממראות באור חזק".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אמא שלי אמרה לי כשהייתי קטן שכדאי להקשיב לכולם, כי מכל אחד אפשר ללמוד משהו. זה היה בניגוד לאווירה בשכונת בית הכרם שבה גדלתי, שבה רק אנשים אינטלקטואלים יכולים לחוות את דעתם על דברים. למדתי מזה להקשיב בלי שיפוטיות. זה עוזר לכתיבה כי אני יכול להסתכל על דמויות בלי לשפוט אותן, וזה גם עוזר לי להסתכל על החיים שלי ולהבין אילו דברים של אנשים אחרים הייתי רוצה שיהיו בי".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"עם דניאל, הילד שלי (6). אנחנו נוסעים למכונה לשטיפת מכוניות ואחר כך משחקים כדורגל יחד. אנחנו הטובים נגד הרעים, שהם כל מיני דמויות בדיוניות".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני ממסך לדניאל דברים עצובים, ולפעמים לא מספר לו שאנשים שהוא מכיר מתו".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"כשהייתי בנפאל בגיל 22 עשינו ראפטינג והיתה מדריכה גרמנייה שהיה בה משהו כל כך נחוש וסמכותי, שהיא נצרבה בעיניי כבחורה הכי סקסית שראיתי".
למה אתה מתגעגע?
"היתה לנו נבחרת כדורגל ושיחקנו בליגת המתנ"סים, ואז היה רק המשחק. אני מתעגע לתחושה הזאת שיש רק דבר אחד, שכולך מרוכז בו ואין רעשים, טרדות ופחדים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"הכי קרוב לים. הפנטזיה היא אי ביוון. אני ירושלמי וכשעברתי לתל אביב לא התקרבתי לים כמה שנים, לא אהבתי את החול והשמש. ואז יום אחד התאהבתי והבנתי על מה כולם מדברים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"את תחושת האשמה כלפי כל דבר כמעט, להיות יותר אופטימי, יותר תפקודי — אני מקנא באנשים תפקודיים. וגם להפסיק לעשן, ולעשות יותר ספורט. הרבה פעמים אני חושב שהייתי רוצה להיות אדם אחר".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על הקשרים עם אמא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 19, ולא הייתי מספיק רגיש למחלה שלה. היא היתה חולה בזמן מרד הנעורים שלי, אז הרבה פעמים לא הייתי מספיק קשוב לכאב ולפחדים, ולא רציתי להיות שם באמת. יש גם רגשות אשם על רגעים שבהם התנהגתי לא יפה לחברים או לא הייתי אבא מספיק טוב. אשמה היא רגש שמאוד מניע אותי".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"זה שלא הפכתי להיות כישלון מוחלט, כמו שהיה ברור לי שאהיה כשהייתי בבית הספר ובצבא. אני גם גאה בכך שלמרות המורכבות בפרידה מבת הזוג שלי, בכל זאת בנינו משפחה טובה, שיש בה הרבה אהבה".
מה מפחיד אותך?
"חוסר אונים, שדניאל לא יהיה מספיק מאושר, שיחסר כסף".
מה עושה אותך מאושר?
"הרגעים שלנו כמשפחה בנסיעות, במקומות שזה רק אנחנו".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אופטימיות".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הדמיון והיכולת שלי להמציא סיפורים".
מי האמנים שהשפיעו על יצירתך?
"מרסל פרוסט בקשר לתפיסה של הזיכרון, הזמרת טרייסי צ'פמן בשנות הנעורים, ס. יזהר הוא סופר שאני אוהב את השפה שלו, מרגרט אטווד, וגם מראדונה, שהוא בעיניי אמן לגמרי ובתור ילד הקסימו אותי מאוד גם המשחק שלו וגם גישתו לחיים".
אם לא היית סופר מה היית עושה?
"אמא שלי ואני תמיד אמרנו שאני אהיה עורך דין. אז זה נחשב יוקרתי".
