"ויהי בוקר": סרט שהוא יצירת מופת
"ויהי בוקר": סרט שהוא יצירת מופת
הסרט החדש של ערן קולירין על פי ספרו של סייד קשוע, הוא יצירת מופת. שילוב נדיר, מרגש ומבריק בין קומדיה לטרגדיה, בין דרמה פוליטית למלודרמה משפחתית, על גיבורים שרוצים לברוח, אך לא יודעים איך לצאת לחופשי
״ויהי בוקר״ הוא סרט על סגר. לו היו אומרים לנו שהסרט נכתב וצולם בעקבות סגרי הקורונה של 2020, זה היה נשמע הגיוני לחלוטין. אבל המציאות הפוכה: ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין צולם לפני הקורונה, שעיכבה כהוגן את יציאתו, והוא מבוסס על ספרו של סייד קשוע מ־2004. הסרט גם מציג את עצמו כיצירה עתידנית, ספקולטיבית, טרום־אוטופית: ״במקום לא רחוק מכאן, זמן קצר לפני בוא השלום״ נכתב בכותרת הפתיחה של הסרט. ״ויהי בוקר״ הוא סרט על גיבור שכל חייו חי ברצון לברוח ממשפחתו: מהוריו, מאשתו, מהמקום שממנו הגיע — ואז מגיע סגר, מעין גזירת גורל תנ״כית, היישר מסרטי פנטזיה, שכולאת אותו במקום שבו הוא הכי לא רוצה להיות, בית ילדותו.
קשוע יצר דיוקן של הכפר שממנו בא, של המשפחה שלו ובעיקר של עצמו כמי שלא מצליח להחליט באיזה עולם הוא מעדיף לחיות עד שהבחירה נכפית עליו, והוסיף לפנטזיה שלו אלמנט פוליטי — מה שמקרקע את הגיבור לכפר הוא סגר מסתורי של צה״ל, שמכתר את הכפר לרגל פעילות מבצעית לא מוסברת.
אבל לצורך הסיפור, סיבת הסגר משנית וכך, באופן תיאורטי, ״ויהי בוקר״ מכיל גרעין עלילה שיכול להיות מעובד כמעט לכל מקום בעולם, ואחרי הקורונה גם יובן היטב: סיפור אבסורדי על מיקרוקוסמוס אנושי שנתקע למשך כמה ימים יחד, בסיר לחץ שהופך לחבית אבק שריפה, ושבו הדמויות ייאלצו להתמודד עם כל מה שהעדיפו להדחיק ולברוח ממנו עד לאותו רגע.
הזווית הפוליטית של הסרט, והעובדה ששחקניו ניצלו את במותיו לקריאות מחאה פוליטית, יצרו בימין הישראלי אנטגוניזם כלפי הסרט מבלי לראות אותו. אל תיתנו לתעמולה גזענית למנוע מכם להתמוגג מהפלא הקולנועי, כי זה סרט יפהפה, מבריק, חד אבחנה, מצחיק בפתיחתו, שובר לב בסופו ומעורר הזדהות לכל אורכו, והוא לא פחות מיצירת מופת.
בכל סרטיו, אלה הנגישים ואלה המופשטים יותר, קולירין הוא אשף בתיאור מערכות יחסים בין בני משפחה ובין זרים. הוא אמן המחוות הקטנות. התקשורת בין הדמויות שלו מתבצעת לעתים קרובות בשתיקות, פאוזות, מבטים, הרמת גבה, הטיית ראש. קשוע הגה רעיון עלילתי מבריק, אבל העיבוד של קולירין הוא מלאכת מחשבת של תובנות אנושיות.
קולירין גם מגיש לקהל הישראלי מחווה, או מבוא, לקולנוע חתום הפנים ורב־האירוניה של איליה סולימאן, הבמאי הנצרתי הגולה, שיצר בעיר הולדתו שלושה מהסרטים המצוינים ביותר שבוימו על ידי במאי ישראלי־פלסטיני. כולל הכתם הלבן של שיער שיבה ראשון שצומח בשיערו של הגיבור, ושהפך לסימן הזיהוי של סולימאן בסרטיו, גם צוות השחקנים והשותפים להפקה דומה (כולל בני ובנות משפחה).
1 צפייה בגלריה
מימין: ג'ונא סולימאן ואלכס בכרי ב"ויהי בוקר". כולם חיים באיזשהו כלא
(צילום: שי גולדמן)
ב״ויהי בוקר״ אלכס בכרי מגלם את דמותו של סמי, שהגיע עם אשתו ובנו לחתונת אחיו בכפר, ונתקע שם. הוא המצליחן של הכפר, זה שיצא ממנו ועבר לגור בירושלים ומצא עבודה בהייטק של היהודים. מהצד השני ישנם הפלסטינים מהשטחים, שעובדים בבניית הבתים, ושוהים בכפר באופן בלתי חוקי. הם האחים החורגים והדחויים, אלה שאנשי הכפר חוששים מהם ומלהיות כמותם. ובתווך ישנם הפוליטיקאים ואנשי הפשע, שמנסים למנף את המצב ומתחילים מלחמה סביב השאלה מי יהיה הבוס. בין כל הדמויות נעה מונית השירות של עאבד, חבר הילדות של סמי, זה שסמי נבוך בו, זה שנשאר מאחור ולא השיג הרבה מחייו. אין לאן לנסוע, אבל מונית השירות ממשיכה להסתובב בין סמטאות הכפר, אוספת נוסעים שעולים סתם בשביל הסיבוב, ושומעים את ״שנדליר״ של סיה בדרך. סמי מתחמק מהוריו, שבונים לו בית כדי שיחזור לכפר ויחיה לצדם. האב, סלים דאו, בתפקיד עדין ומבריק, מביט בו במבט שבור לב; האם, איזבל רמדאן, גם ממעטת במילים ומביטה מרחוק, אבל ברור שהיא זאת שמבינה היטב מה קורה אצל כולם, ושומרת את סודם אצלה.
זה סרט על גברים וגינוני גבריות, אבל מבעד למבטה הנבון של האישה שמביטה בהם ומזהה את חולשותיהם ואת העמדות הפנים שלהם: הבן שמפחד מליל הכלולות שלו עם אשתו, הבן שבוגד באשתו, הגנגסטר שמנפנף באקדחים כדי לעשות רושם, החבר הפחדן שיעשה אקט נורא ומיותר של גבורה והקרבה.
בין כל הדמויות הפגיעות, הפוגעות והנפגעות, שימו לב לדמות של פועל הבניין שמגלם חליפה נטור — האוצר הסודי מבין השחקנים הישראלים, ערבים או יהודים — שכבר גנב את ההצגה ב״ביקור התזמורת״ והדהים ב״תיקון״. הוא מגלם את הדמות, שמסתתרת מעיני כולם, אבל שתפקידה למסור לגיבור את המסר של הסרט כולו: בין שאתה ערבי מהשטחים שנרדף על ידי השלטונות, ובין שמצליחן הייטק שלא אוהב את אשתו ומפחד להגיד לאבא שלו שהוא לא רוצה לגור בבית שהוא בונה לו — כולם חיים באיזשהו כלא. אז מה זה משנה באיזה כלא אתה נמצא. הוא זה שפוקח את עיניו של הגיבור לטראגיות של מצבו — שלא קשורה בפרנזטציה לבוס או בחייל צה״ל, אלא קשורה בפסיביות שלו עצמו.
הכלא, הכלוב והסורגים הם המוטיבים החזותיים שמלווים את הסרט לכל אורכו. הסרט מתחיל בצילום מתוך כלוב, נקודת מבטן של יונים שאמורות לעוף בחגיגיות בסוף טקס חתונה, אבל הן מסרבות לעוף. כמותן, גם הדמויות בסרט: תקועות בכלוב ולא תמיד מודעות לכך, וכשהן יכולות לצאת לחופשי, הן לא יודעות איך לעשות את זה. כך, בשילוב נדיר ומבריק בין קומדיה לטרגדיה, בין דרמה פוליטית למלודרמה משפחתית, ערן קולירין יוצר סרט מופלא ומבריק, מרגש מאין כמוהו, גדוש ברגעים של אבסורד מופלא, על דמויות שרוצות לברוח, אבל לא יודעות ממה ולאן.
