לא חוליגנים מהבית: המחקר על האלימות במגרשים שמטלטל את האקדמיה
לא חוליגנים מהבית: המחקר על האלימות במגרשים שמטלטל את האקדמיה
לטענת האנתרופולוגית מרתה ניוסון, אוהדים ונדליסטים לא אלימים במקור - הזדהות עם המועדון והאבולוציה הופכים אותם לכאלה
זה היה יום שלישי קר של אמצע ינואר. האווירה בעיר קונסטנטינופול היתה מתוחה מאין כמוה בעת שאלפי אוהדים צבאו על שעריו של ההיפודרום. כולם חיכו בקוצר רוח לפתיחתם של מרוצי המרכבות המפורסמים שהיו צפויים להימשך כל היום.
מבחינת האוהדים — שהיו מפוצלים לשני מחנות יריבים (ירוק וכחול) ונהרות של דם רע זרמו ביניהם — הכינוס הענק, המסורתי והספורטיבי הזה היה גם הזדמנות פז להביע את מורת רוחם מהמתרחש באוזני הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, שליטה של האימפריה הביזנטית. לתבוע באופן נחרץ את שחרורם המיידי של חבריהם שנעצרו על ידי חייליו של מושל העיר ונשלחו לגרדום.
כפי שקרה פעמים רבות במשך ההיסטוריה באירועי ספורט, המצב יצא מהר מאוד משליטה. קבוצת האוהדים העצומה, שבאופן נדיר ביותר הצליחה לאחד את שני המחנות היריבים, הסתערה תחילה על מרחבי ההיפודרום כשהם צועקים "ניקה" — ניצחון. משם המשיכה למפקדת הצבא ולבית הכלא של העיר. מאחוריהם הותירו האוהדים שובל קטלני של דם, אש ותמרות עשן שכלל גם את כנסיית איה סופיה הידועה ומבני ציבור רבים מספור.
הכאוס, שהתרחש בשנת 532 לספירה, וידוע גם כ"מרידת ניקה", גבה את חייהם של כ־30 אלף איש — רובם המכריע מקרב אוהדי הספורט המתפרעים שנמחצו לבסוף על ידי חילותיו של הקיסר במשך שבוע של שפיכות דמים.
מרידת ניקה היא נקודת ציון חשובה מבחינה היסטורית ונחשבת עד היום לאחד האירועים האלימים ביותר בשלהי העת העתיקה.
רק מעטים מתייחסים למרד הזה מנקודת מבט אחרת: כאחד מאירועי החוליגניזם הגדולים ביותר שאוהדי ספורט ביצעו אי פעם. רבבות של אוהדים שיורדים באמוק מהיציעים, מתפרעים ללא הכר ברחבי מגרש הספורט ואז זורעים הרס בכל כיוון שאליו יפנו.
נשמע קצת מוכר? כנראה שלא נדרש דמיון מפותח מדי כדי לראות כיצד ההיסטוריה לא מפסיקה לחזור על עצמה. פעם זה היה היפודרום ביזנטי, היום זה הדשא של מגרש הכדורגל באצטדיון טדי או סמי עופר. פעם זו היתה סיעה ירוקה או כחולה, היום זו יכולה להיות מכבי חיפה, הפועל באר שבע או בית”ר ירושלים. אז נגמר בהרוגים, הפעם — למרבה המזל — זה הסתיים "רק" בחבלות גופניות ומטחי קללות גזעניות. אולם גם אחרי 1,500 שנים אי אפשר להתווכח עם העובדה שהכל נותר די דומה בבסיסו: אלימות טהורה עדיין מבעבעת במגרשי הספורט, ורק מחכה להתפרץ בעוצמה קטלנית יותר.
סביר להניח שאת ד”ר מרתה ניוסון הדברים מדאיגים אך אינם מפתיעים. כאנתרופולוגית קוגניטיבית שתחום התמחותה הוא זהויות קבוצתיות וההשתייכות אליהן, תופעות האלימות והחוליגניזם של אוהדים מוכרות לה היטב. במיוחד אלו שמבוצעות על ידי אוהדי הכדורגל השרופים ביותר, קבוצה שאותה חקרה לעומק ולרוחב בעשור האחרון.
1 צפייה בגלריה
מרתה ניוסון: "קבוצות אוהדים הלוחמניות מתאחדות נגד מה שנתפס בעיניהן כאיום. אפשר לראות בכך המשך אבולוציוני לימים שבהם שבטים התאגדו נגד איומים קיומיים"
(צילום: youtube)
גם היא, כמו חוקרים שקדמו לה, סבורה שהאלימות במגרשים נובעת בחלקה מכך שאישיותו של האוהד האינדיבידואל עוברת מין תהליך של "התכה חברתית" שממזגת בינו לבין אופייה של הקבוצה ושל קהל אוהדיה. זה השלב שהאוהד חש כי הוא והמועדון שאליו הוא משתייך — חד הם. וכך אויביה המומצאים של הקבוצה הופכים מיד גם לאויביו: אלו יכולים להיות אוהדי הקבוצה היריבה שעל המגרש, שחקניה, השופטים, השוטרים באצטדיון וגם התקשורת המסקרת.
אך בניגוד למה שמקובל לחשוב, ובאופן שסותר גם מחקרי עבר, ממצאיה של ניוסון לא מתייגים את החוליגנים כמי שאינם נורמטיבים בחייהם הפרטיים, אלא פשוט כאנשים רגילים למדי שנשאבים בעת המשחק אל תוך הזהות הקבוצתית, שעשויה להפוך לאלימה במקרים מסוימים.
במחקריה אף גילתה את העובדה המרתקת שאוהדי הכדורגל המורעלים ביותר הם גם אלו שנוטים להפגין יותר חיבה ולתמוך בחבריהם האוהדים בעתות של משבר כמו הפסדים. “האלטרואיזם כלפי חבריהם יכול לגבור בעת הצורך על העוינות כלפי יריביהם”, טענה במאמר שפרסמה בשנה שעברה. ממצא נוסף שאותו גילתה באחד ממחקריה היה שאוהדי כדורגל שרופים מפרישים יותר קורטיזול — הורמון שמופרש במצבי מתח ודחק — מאוהדים מתונים. ממצאים אלה, סבורה ניוסון, יאפשרו בעתיד לנתב את האוהדים השרופים והאלימים לפעילויות אלטרואיסטיות ומרגיעות יותר עבורם.
עם זאת, אחרי שקוראים את מחקר הדגל של ד”ר ניוסון — זה שערכה על אוהדי הכדורגל השרופים ביותר של ברזיל — קל לשקוע בפסימיות שמקורה בהכרת טבעו הבסיסי ביותר של האדם. “תופעת האוהדים המודרנית היא בעצם תורשה של פסיכולוגיה שבטית קדומה”, היא מסבירה ומבדלת עצמה משאר חוקרי התחום. “קבוצות האוהדים הלוחמניות מתאחדות נגד מה שנתפס בעיניהן באותו רגע כאיום. אפשר לראות בכך המשך אבולוציוני לימים שבהם שבטים התאחדו כנגד איומים קיומיים ונאבקו עם קבוצות אחרות על משאבים, טריטוריה ואפילו על מציאת זיווג”.
הימים האלו אם כן לא חלפו ואינם, הם רק שינו זירה. כעת צריך להתעורר כמה שיותר מהר ולעצור את האלימות הגואה במגרשים לפני שיהיה מאוחר מדי. להזכיר לכולם שם שלמרות ההסברים האבולוציוניים, זה רק ספורט.
