כך נראית עבודה שלא הוצגה
כך נראית עבודה שלא הוצגה
עם תום משבר הקורונה, אמנים מתוסכלים רבים מגלים שיצירותיהם לא מוצגות או נרכשות על ידי מוזיאונים, וההצעות למלגות ולתקציבים לא עונות על הביקוש. תערוכה חדשה מקבצת עבודות שלא נכנסו למועדון האקסקלוסיבי. סלון הדחויים, גרסת הקורונה
קול קורא לאמנים להשתתף ב״תערוכה שלא היתה״ התפרסם לאחרונה, בעיתוי מושלם שבו התעורר דיון ער בפייסבוק, לאחר שפורסמו רשימות האמנים שזכו להירכש על ידי מוזיאון תל אביב במסגרת פרס רפפורט, ורשימת זוכי החממות של מפעל הפיס. מאחורי הקול הקורא שפונה ל״אוצרים/ות ואמנים/ות להגיש את תוכניותיהם/ן הגנוזות והנדחות לתערוכה״ עומדות האוצרות: הגר רבן וטלי קיים. המועד האחרון להגשה הוא 15 במאי, וכל ההצעות שיוגשו, יתקבלו ויידחסו לחלל של גלריה חנינא בתל אביב.
בשנה קשה לשדה האמנות שבה תערוכות נדחו ופרסים ממסדיים ומלגות בוטלו בגלל הקורונה, ניסה התחום עצמו לפצות: מוזיאון תל אביב, במחווה יוצאת דופן, הודיע כי פרס רפפורט, הניתן לשני אמנים בכל שנה, יומר ברכישת עבודות של אמנים בסכום כולל של 250 אלף דולר, ומימון נוסף יוקדש לתערוכת חוצות בהשתתפות כ־20 אמנים. מפעל הפיס הודיע על פתיחת תוכנית חממות חדשה לאמנות ועיצוב בשיתוף שמונה מוזיאונים וגלריות בהיקף של 2 מיליון שקל. לקול הקורא של מוזיאון תל אביב הוגשו 1,850 הצעות ומתוכן נבחרו 58. מתוך מאות ההצעות שהוגשו למפעל הפיס נבחרו 42 אמנים.
2 צפייה בגלריה
מיצב של פסי קומר ולמעלה עבודה של עירית יציב שיוצגו ב"תערוכה שלא היתה". לפעמים ההגשה לתמיכה עולה יותר מגובה הפרס
(צילומים: דן יציב)
הפניות הללו לאמנים נולדו כדי להיטיב איתם ולאפשר להם עזרה כלכלית ומרחב תצוגה, אחרי שנה של קיפאון בעולם התרבות שהביאה איתה המגפה. בפועל, מספר המקומות מצומצם, ביחס לאלפי המגישים, וזה יצר תחושת אכזבה גדולה מהרגיל. את האכזבה הביעו האמנים בדיונים בפייסבוק. ״לרגל הצטרפותה של קרן רפפורט לרשימה הארוכה והמכובדת של הגופים... שזיכו אותי במכתבי דחייה, אני שמחה וגאה להציג לפניכם את העבודות שזיכו את הקרן במעמד יוקרתי זה״, כתבה האמנית שירה גלזרמן. האוצר רועי ברנד, בפוסט ציני, יצא נגד המנגנון כולו, שהופך את ״האמנים לפקידים קטנים שמעבירים ניירות עם הצעות שלעתים עולות יותר מהפרס. בדרך האמנים.יות גם לומדים.ות איך לכתוב הצעות זוכות ובכלל איך לחיות כדי לזכות בפרסים ומלגות. עוד רגע גם ילמדו להסתיר את דעותיהם.ן הפוליטיות ובכלל ילמדו לשתוק״.
אפילו דלית מתתיהו, אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב (ואחת האוצרות הנדיבות והנגישות שהיו אי פעם במוזיאון), חשה צורך להגיב: “הרכישה המאז׳ורית של עבודות למוזיאון היא מחד חגיגה גדולה ומאידך נדמית כמנקרת עיניים או אפילו תוקפנית כלפי אמניות ואמנים שלא נרכשו. התהליכים איטיים. לא ניתן ולא נכון להכיל ולענות לעמדת כל אחד ואחת. כל עוד המוזיאון עומד וקיים הוא מייצר היררכיה” היא ממליצה על”אורך נשימה, אמונה בכוונות הטובות של העוסקים במלאכה, תחלופה גבוהה יותר של האוחזים במושכות, קמצוץ של הומור ואפילו ספקנות ובוז כלפי ‘התהילה המוזיאלית’".
כמו תמיד, רבים התייחסו לכך שהאמנים הזוכים הם אלו שכבר נמצאים באוסף המוזיאון, ושכמעט הכל קשרים ופוליטיקה, אך הבעיה גדולה יותר: במדינה שבה האמנות אינה זוכה כמעט לתקציב, אותם קולות קוראים הם מעין גלגלי הצלה עבור האמנים, שמשקיעים הרבה זמן וכסף בהגשות. ״זו הפעם הראשונה שאמנים מוציאים את זה כך החוצה״, אומרות קיים ורבן. ״והם עושים זאת בגלל שהם בסיפור הזה שנים ואומרים לעצמם ׳מתי יגיע תורי? מה קורה?׳. יש לנו ניסיון בללוות תהליכי הגשה ואנחנו יודעות כמה זה מייאש וקשה לאמנים. הם לא בהכרח אנשים של מילים ואנשים של תקציב, ובשבילם להתארגן על זה, זה לא פשוט; ואז לקבל את הדחייה ולהבין שצריך להתחיל מהתחלה״.
לדבריהן, על אי־האמון הגדול ואפילו תחושת שבר הן מנסות לפצות עם “מעט בהומור שהתערוכה הזו מציעה, של ‘Show me your dead’, הראו לי את מתיכם, וזו גם ההזדמנות להראות את כל המאמצים שנעשו. בתערוכה לא יוצגו יצירות אלא רעיונות, חלומות ושברם. אנחנו בעינינו זה מאוד מסקרן להוציא את הדברים האלה מהבוידעם ואולי תהיה מתישהו הזדמנות לממש אותם”.
