"לבשל לחיילים זו שליחות, שלי ושל הכפר שלי"
"לבשל לחיילים זו שליחות, שלי ושל הכפר שלי"
לצד מפעלי הבישול המתוקשרים עבור חיילים פועלת בשקט, כמעט לבדה, בסמה הנו, אלמנת צה"ל, מהמסעדה הדרוזית נור בג'וליס, שמוציאה בכל סוף שבוע 500 מנות ללוחמים. "אני לא חושבת פעמיים כשמדובר במדינה שלי", היא אומרת ומנסה עכשיו להוציא אפילו תעודת כשרות
"אני מבקשת שתכתוב את שם המשפחה שלי ולא של בעלי", אומרת לי בסמה הנו מהכפר הדרוזי ג'וליס כשאנחנו נפגשים. הנו היא אלמנת צה"ל.בהיותה בת 21 נפצע בעלה מרסל ח'יר בפעילות מבצעית בשומרון. אחרי 13 שנים שבהן היה מחוסר הכרה, נפטר. במהלך השנים הללו פתחה בסמה את קפה נור — הקרוי על שם בנה היחיד — ולפני שנה וחצי העבירה אותו למשכן חדש, נוח וגדול יותר, והפכה אותו למסעדה גלילית־דרוזית.
שבוע אחרי שפרצה המלחמה, התחילה הנו לבשל לחיילים במטבח המסעדה בסופי שבוע ולשלוח את האוכל המוכן לחזית. "אני מוציאה 500-400 מנות בכל יום שישי", היא מספרת, ואת כל זה היא עושה כמעט לבד. "יש רק שלושה אנשים איתי ביום חמישי, בהכנות".
אנחנו נפגשים במסעדה בשבת בבוקר והמקום שקט, אני תוהה מה היה קורה פה עכשיו אם לא היתה מלחמה. "היה עמוס ומלא”, היא עונה. “כרגע המקום סגור". זו אולי גם אחת הסיבות שבגללן החלה לבשל אוכל לחיילים: "ההזמנות בוטלו ונתקעתי עם המון סחורה מהחג. בשלושת הימים הראשונים רק בכיתי. ואז התחלתי לבשל לחיילים. בהתחלה למשפחה של פצוע קשה מהסביבה, ומשם זה התגלגל. ביום רביעי האחרון הכנתי כבר ארוחה ל־20 חיילים. הם התקשרו לבקש ממני עלי גפן. עניתי לחייל שכתב לי: 'אתה לא צריך להזמין, אתה מקבל'. ועשיתי לא רק עלי גפן אלא ארוחה דרוזית מלאה: מאנסף עוף, מג'דרה, מחמ'ר עוף".
והכל על חשבונך?
היא משתתקת לרגע. "בשבוע הראשון הכל היה על חשבוני. אחר כך הצטרפה עמותת זמן גליל מערבי שקישרה אותי עם פול ניירס מ'גליל eat', חברה לסיורי וסדנאות אוכל שהצליח לגייס לי 10,000 שקל לחומרי גלם — זה הספיק לפעם אחת בקושי".
אז איך את מסתדרת?
"אני צריכה בכל שבוע מחדש לגייס תרומות. בא למשל ירקן, מוסלמי, ותרם ירקות. אחד אחר, נוצרי, תרם כלים".
נשמע שבכל זאת חלק גדול מהכסף יוצא מכיסה. כשאני שואל על כך היא נעה באי־נוחות. אני תוהה כמה זמן תוכל להמשיך כך. היא מודה שלא עוד הרבה זמן. "אני לא יודעת לבקש. זו בעיה. אני בן אדם כזה". גם עכשיו היא עוד לא יודעת מאיפה יהיה לה כסף לבשל בשישי הבא. כרגע יש לה רק 3,000 שקל. "אני ילדה טובה ג'וליס. לא יודעת איך מגיעים לאנשים הנכונים. יש לי חבר, שף יהודי, שגם עושה אוכל לחיילים, והוא כל הזמן אומר לי, 'אל תפגעי בכיס שלך, את לא חייבת, את לא צריכה'. אני שומעת את זה וזה חונק אותי. אני חייבת. אני לא חושבת על מה שיהיה אלא על הרגע הזה. אני חייבת להמשיך ולבשל".
הנו אומרת שלא תוכל להפסיק ולבשל גם בשם הבן שלה, נור.
"הוא במילואים בשריון", היא מספרת. "הם יצאו לכיוון הבסיס ברמת הגולן בשבת הראשונה של המלחמה ואז היו אמורים לרדת לעזה. בדקה ה־90 הספקתי להשיג את קצינת הנפגעים ולבקש שנור לא ייצא לשם".
כי הוא יתום צה"ל?
"כן. הוא בן יחיד. המפקד שלו ירד לעזה ונתקל במחבלים ונפצע וחבר אחר נהרג. כל מי שהיה בג'יפ הזה נפגע. הוא רוצה בכל יום להיות על מדים ובצבא. אני חושבת שהתפקיד שלו בצפון יותר קשה מלהיות בעזה: הוא מלווה את המפקד שלו והם מודיעים את הבשורה המרה למשפחות הנופלים. אתה מבין שהוא בעצמו חווה דברים מאוד קשים". השבוע היה נור עם מפקדו אצל המשפחה של סא"ל סלמאן חבקה — מפקד גדוד 53 בחטיבה 188 בשריון, מגיבורי הקרב בבארי, ביאנוח־ג'ת. "ואז מבקשים מנור שייקח את אלמנתו לבית הוריה. הוא מסיע אותה ואחרי שהוא חוזר הביתה הוא שואל אותי, 'כשאבא נפצע, את גם היית ככה? ילדה?'. אני הייתי אז בת 21. ונור הכיר את אבא שלו רק כצמח בבית חולים. הוא נולד ארבעה חודשים אחרי הפציעה".
בסמה מספרת שקבוצת החיילים הראשונה שלהם בישלה היו מחטיבה 300, "החטיבה של בעלי. הגעתי לרס"ר ושאלתי אותו אם הם צריכים אוכל. אחרי שעה הוא התקשר חזרה וביקש 400 מנות. לא בדיוק כמות שאני מכינה ביומיום. חשבתי שיבקשו 50, 100 מנות. אבל לא נתתי לו להרגיש שזו בעיה". היא אומרת שהסרטונים שהחיילים שולחים לה בחזרה מחממים את לבה. "עכשיו אני גם מנסה לקבל גם כשרות. מציק לי שיש חיילים שלא יכולים לאכול את זה".
"למחוק את חוק הלאום"
להנו חשוב לספר שיש הירתמות ענקית של אנשי הכפר והסביבה. כשאני תוהה אם אף על פי שדרוזים הם כידוע לא ערבים ושזורים עמוק ברקמה הישראלית, היא מרגישה איזושהי אי־נוחות מצד יהודים, היא אומרת שההפך הוא הנכון. "ההירתמות ותחושת הביחד הן בשיאן. אני מרגישה את האהבה והחיבוק החם. אני מארחת קבוצות מארגון הנשים היהודי־ערבי־דרוזי־בדואי 'נשים עושות שלום' ורואה את החיבור".
ומה בנוגע לחוק הלאום?
"צריך למחוק את החוק הזה. הגיע הזמן שכל אלה שיושבים בממשלה וכל אלה שחוקקו את חוק הלאום יבינו באילו אנשים מדובר. אני וכולנו לא חושבים פעמיים כשמדובר במשהו שקשור למדינה שלנו. אני אולי הדוגמה הכי טובה: אני אלמנת צה"ל וכשהבן שלי רצה להתגייס, הייתי הראשונה שדחפה אותו לזה. כששואלים אותי למה אני צריכה את זה, 'הרי לא רק חיילים דרוזים אוכלים את האוכל שלך' — זה בכלל לא מעניין אותי. בשבילי חייל זה חייל. לא משנה מיהו. כולנו צריכים להיות ביחד. כמו עכשיו. אני חלק מהמדינה, לא יעזור לאף אחד. גם הפרויקט הזה הוא חלק. אני שייכת. בעיניי החוק הזה לא קיים. הפרויקט הזה של הבישול למען החיילים הוא לא שלי. הוא של הכפר זו השליחות שלי ושלנו".
כשבסמה הנו פתחה לפני עשור את בית הקפה, "זה היה מוזר לאנשים. זה היה בית הקפה הראשון בכפר. ועוד מודרני, ועוד של אשה. לפני כן היו מקומות מפגש רק לגברים, אז לא אהבו את זה. שמרו מרחק ממני. גם כשהוצאתי רישיון נהיגה, ואני חושבת שגם בזה הייתי הראשונה בכפר, לא הרשו לאמא שלי להיכנס לחילווה, מקום התפילה. אז היה אסור לאשה דתייה לנסוע עם בחורה שיש לה רישיון נהיגה. אבל אני עושה את כל זה בתום לב, כי אני צריכה — כדי להתפרנס".
הצורך להתפרנס הוביל אותה תמיד, והיה הכרח בשבילה. כך היא מספרת לי בשקט, בענייניות, על הקשר שלה עם בעלה, שהתחיל בסוד כי הוא היה מכפר יאסיף ולכן לא התקבל בברכה במשפחתה בתחילה; והיא מספרת גם על היעדר הקשר היום עם משפחת בעלה המנוח שנידתה אותה ואת בנה על רקע ויכוח על אפוטרופסות ועל הקצבה מצה"ל, כך גורשה מהבית שבנתה עם בעלה וגרה עם בנה אצל אמה.
הנו מספרת שניסתה ליישר את ההדורים יותר מפעם, ללא הצלחה. "חשבתי שהמלחמה תלמד אנשים להתאחד. וזה לא קרה". יש להם נכד חייל והם לא מתעניינים בו. היתה שמועה שקרה לו משהו בתחילת המלחמה — והם לא התקשרו". היא אומרת לי ואני מבין עוד יותר כמה כוח ואומץ יש באשה הזאת.
