לחזור למסדרונות המאיימים בדוקו שהיה מועמד לאוסקר
לחזור למסדרונות המאיימים בדוקו שהיה מועמד לאוסקר
בדוקו המצוין “כשהיינו בריונים" שהיה מועמד לאוסקר, בוחן הבמאי ג'יי רוזנבלט מעשה בריונות שבו היה שותף בבית הספר ומנסה לעשות צדק עם הקורבן
“כשהיינו בריונים", סרט קצר בן חצי שעה, שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הקצר, הוא יצירה מרוכזת ומגובשת, שלא נמשכת זמן רב, פחות מאשר מעשה בריונות שגרתי, וכנראה שלא יותר מזה המתואר בסרט, אך הוא מותיר רושם לאורך זמן; גם אם פחות משהותיר המעשה עצמו על מי שהיה קורבן שלו ומי שעשו אותו, כלומר יוצר הסרט וחבריו. לא צריך לגדול בתקופה מסוימת בברוקלין שבניו יורק כמו הבמאי ג'יי רוזנבלט, שהלך לבית ספר P.S. 194 בשיפשד ביי באמצע שנות השישים, כדי לדעת שבריונות היתה חלק משגרת היומיום של בית הספר פעם (אם כי כמי שהלכה לבית ספר אחר ברובע הזה, כעשור אחריו, אני מודה שזה ממש החזיר אותי לחצר בית הספר ההוא ולמסדרונותיו המאיימים).
הסרט שזמין ב־yesVOD וב־STINGTV, מתואר מנקודת המבט של הבריון. "כשהיינו בריונים" צמח מתוך העבודה על סרט אחר של הבמאי, "ניחוח שריפת נמלים", שבחן את האכזריות והכאב שבנים פעם חוו וגרמו בשנות הילדות וההתבגרות שלהם. רוזנבלט נזכר כבר אז במקרה בריונות שבו הוא היה שותף. זה היה בכיתה ה', ביום שישי אחד. הוא זכר פחות או יותר מה קרה. בצירוף מקרים מפתיע התברר כי הקריין שאותו לקח רוזנבלט לסרט הראשון, ריצ'ארד סילברג, לא רק שלמד בבית ספר הזה, אלא שהיה בכיתה עם רוזנבלט, והשתתף בהצקה ואף היה היוזם של המעשה שבו הכו, השפילו וירקו על הקורבן שלהם, בן כיתתם.
הקריין והבמאי נשארו בקשר ואחרי שנים, לאחר שקורבן הבריונות יצר קשר עם רוזנבלט, ובעקבות השיחה איתו החליט הבמאי לעשות סרט על המקרה ההוא. סילברג שיחזר איתו את שאירע אז, ורוזנבלט פנה לעוד כ־20 בני כיתה, המתראיינים לסרט ומספרים על מה שהיה. גם המחנכת שלהם, גב' ברומברג, שתפסה את הילדים בשעת המעשה, הענישה אותם וקראה להם "חבורה של חיות", מתראיינת לסרט. למרבה הפלא, המורה של התלמידים מאז, שהם היום באמצע שנות ה־60 שלהם, חיה, היא בת 92, וגם אם אינה זוכרת בדיוק את המקרה, היא יודעת על בשרה כמה בריונות היא נוראה.
בעזרת קולאז' של חומרי ארכיון, קטעי צילום, אנימציות סטופ־מושן וראיונות עם חבריו לכיתה מנסה הבמאי לחבר את חתיכות הפאזל של התקרית שהודחקה בזיכרונו ובזה של חבריו לכיתה במשך 50 שנה. הוא מנסה להבין מה עשו שם, למה זה נותר בזיכרונו, ואיזו משמעות יש למעשה הזה היום. המסקנה הקולנועית והאישית שלו היא מעניינת וחכמה, ועושה צדק עם הקורבן.
כמו בהרבה סרטי תעודה טובים כל העמקה חושפת עוד ועוד פן והיבטים נפשיים, חברתיים ותקופתיים. כאן הכאב על העבר כרוך בחרטה ובניסיון לגאולה. בראיון ל"ניו יורק טיימס" מסוף השבוע האחרון אמר הבמאי כי "שיתוף הפעולה במעשה הבריונות הוא מאוד מורכב, כי הרבה פעמים השתתפות במעשה היא דרך למנוע מהבריונות הזאת להיות מופנית אליך. אז אתה משקיף, לא אומר כלום. נדיר הוא הילד שיש לו אומץ להגן על מישהו אחר. הלוואי שהייתי עושה את זה", ולמי שמתייסרים מאוד על מעשים אלה ודומים להם, הוא מזכיר כי גם הבריונים היו אז רק ילדים.
