חנוך מרמרי: "אם לא הייתי עיתונאי, לא הייתי אני"
חנוך מרמרי: "אם לא הייתי עיתונאי, לא הייתי אני"
עורך "הארץ" בעבר ומחבר הרומן החדש "סימני שיניים" חושב כבר על יצירתו הבאה כי מפחיד אותו להפוך לסופר של ספר אחד. הוא היה שמח לשוחח עם קוונטין טרנטינו על גננות ישראליות, חייב לישון עם חלון פתוח, נחנק מקנאה מול אשפי גיטרה, נגמל מהתמכרות לאביזרי אופניים, חושש מדיור מוגן, למד להתרגל לעצמו אך לא היה מתנגד לעוד כמה סנטימטרים
חנוך מרמרי
- גיל: 73
- מקום מגורים: תל אביב
- מצב משפחתי: נשוי פעם שנייה, אב לשלושה, סב לשלושה.
- סופר ועיתונאי. היה עורך ראשי של העיתונים "העיר" ו"הארץ". זוכה פרס סוקולוב לעיתונות (2004). ספרו השלישי "סימני שיניים" ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בפינת העבודה בביתי, לכוד בין טפסים של רשות המסים".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"במטבח. נספרסו ארפֶג'יו, חצי שרוול ביום".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם טרנטינו, ג'ון קליז ונסים אלוני המנוח. הייתי שואל את קוונטין ידידי איך נראית המציאות היומיומית כאן, דרך עיניו המפוקסות: האם הקפיד לְבַטֵּחַ את לֵאוֹ בנו החמוד מפני גַּנְּנוֹת־הַנֶּפֶץ שמדינתנו התמחתה בגידולן. הייתי שואל את השר קליז אֶרֶךְ־הגפיים, אם נכון כי לקראת הבחירות הוא הציע לאחֵד את המשרד להליכות מטופשות (Walks of Silly) עם מרצ והעבודה, והייתי מאזין לנסים אלוני בעל המבט החד והמצמית על פלשתינה: 'ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור'”.
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני חוגג את צאתו לאור של ספרי 'סימני שיניים', רומן חניכה על המתרחש בכרמל של שנות ה־60. כבר כתבתי ספרים ('zoo־ארץ', 'על האופניים' ו'עדיין על האופניים') אבל כאן התמודדתי לראשונה עם כתיבה ספרותית, ואני מרוצה מהתוצאה. עם זאת, אני חרד מהחלל שייפער עד הספר הבא, וחושש מהתיוג 'סופר של ספר אחד'. בינתיים, יש לי כמה רעיונות, ואני מקווה לצאת לדרך בחודשים הקרובים".
מה השריטה שלך?
"אני ישן בחלון פתוח. לא מסוגל לישון בלי לראות ולהרגיש פיסת שמים ולגלות שהם עדיין שם. זה נשמע הזוי, אבל לאזרחים שחגגו 70 מותר הכל".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"חוכמת רחוב: אל תדחוף ולא תחטוף".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"בשנ”צ, לקראת יציאה מוקדמת ל־4-3 שעות של רכיבת השבת המסורתית".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אני מתקנא בווירטואוזים, בעיקר באשפי גיטרה חשמלית, ויודע שלעולם לא אהיה קנופלר או קלפטון. אני צופה ביוטיוב בקליפים, מעין כוכב נולד של ביצועים של מוזיקאים חובבים, ונחנק מקנאה. מזמן נפרדתי מהחלום להיות זה שעומד יום אחד על הבמה ומבצע את 'סולטני הסווינג'. לעומתי, חדרו של יונתן, נכדי בן ה־11, עמוס במדליות מטעם מכבי תל אביב בהתעמלות מכשירים. והוא מחזיק בראש הטבלה הארצית, זו השנה השלישית".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני חלש בשקרים, ויודע שלבסוף גם השקר יצוף. (גם זה שקר)".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"האדם הכי קרוֹבָה, כלומר זוגתי ואם שניים משלושת ילדינו. אבל מכל שאר האפשריות האחרות הייתי מכתיר את הזמרת הנערצת שריל קרואו בתואר הזה. גאונה מלהיבה ופעלתנית שעברה הכל בחייה: כולל סרטן ונישואים זריזים לאריק קלפטון שלנו ושברה גם את שיא הנישואים הקצרים בעזרתו הנדיבה של לאנס ארמסטרונג. שוב האופניים נדחפים לכל פינה בחיי".
למי אתה מתגעגע?
"לכל מעוררי ההשראה: לדודו גבע, האיש והברווז; לעלי מוהר, אשף החרוז ונביא הפועל תל אביב; לאיריס מור, שהיתה הגברת הראשונה של עולם התרבות. עכשיו גם מבקר הקולנוע אורי קליין הלך מאיתנו ואני שואל את עצמי מי ינמק לנו את ההתפעלות שלי מ'משולש העצבות' שראיתי השבוע".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בשנות ה־70 זכיתי להתאזרח בצרפת ולחיות בה במשך שנתיים וחצי. מאז אני פרנקופיל, הרואה בה את ביתו השני וחולם תמיד לחזור אליה לסיבוב חיים נוסף".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"הנה סוג של התמכרות, לא אכחיש. הייתי לקוח מצטיין בחנות האופניים הקבועה ולכך נוספו ענייני ציוד וביגוד ובעיקר רכישות מהמחסנים הגדולים באירופה. זה חמש שנים שאני רוכב על אותו זוג אופניים, שמחזיקים היטב. ובמקום להחליף, מְתַּקֵן ומְתַחְזֵק ומתגאה בהוצאה שפחתה, ובעיקר במשמעת העצמית שלא להתפתות. החלפת מעביר הילוכים אחורי 12 שיניים חשמלי, למשל, עלולה לעלות כמו חופשה משפחתית במלדיביים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"התרגלתי לעצמי. אבל תוספת של כמה סנטימטרים בגובה בטח היתה עוזרת בריצה ובדיווש. כנער, חלמתי להתכופף בכניסה לאיזה מקום. כיום אני מסתפק בגאווה חרישית כשקוראים לי להוריד משהו מהמדף העליון".
על מה יש לך רגשות אשם?
"לא פעם היה לבי עם אלה שבאין ברירה פיטרתי. בעיקר בגלל קיצוצים הכרחיים, לעתים בגלל חוסר התאמה, או בגלל הפרת הקוד האֶתִּי. את הפיטורים ניסיתי לרכך — לחלק מהמקרים הצעתי התפטרות מדורגת מעבר לחוזה ההעסקה, תלוי בנסיבות ככל הניתן. פעם אחת בחיי חוויתי על בשרי שיחת פיטורים. ידעתי שזה עלול לקרות, אבל נבהלתי מעוצמת הכאב. אני זוכר שביקשתי סיכוי נוסף, ולא אשכח איך המעסיק חזר פעם אחר פעם על המנטרה 'שים את המפתחות על השולחן!'. במעסיק ההוא אני נתקל מעת לעת, מדינה קטנה, והוא לא התנצל מעולם. אף מילה".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"ב־12 שנותיי כעורך העיתון, נתתי את חלקי לביסוס מעמדו של 'הארץ' כעיתון היומי הטוב והמוביל, גם בעיתונות העולמית. אלה היו שנים סוערות של גיבוש מדיניוּת תקשורתית כלפי האינתיפאדה הראשונה ודיווח שוטף, קליטת עיתונאי 'חדשות' שנסגר, הוצאת מהדורה באנגלית, הקמת 'גלריה' ומוסף 'ספרים', מאבק בצנזורה עד לביטולה, יצירת מערכת תרבות משפיעה, הרחבת וביסוס מערכת הכלכלה ושוק ההון, הטמעת הדפסת צבע יומית וכניסה למרחב הדיגיטלי".
מה מפחיד אותך?
"דיור מוגן, מפולת כלכלית, מגפה עם שם חדש, וביקורי הכטב"מים, ועוד לא הספקנו לסדר את הבית".
מתי היית הכי מאושר?
"ההצלחות של הילדים שלי מרחיבות לי את הלב. לא מדובר בכלל בהצלחות כלכליות. שניים מילדיי הלכו על מסלול של מדעי הרוח. האחד מסיים בימים אלה דוקטורט בהיסטוריה, ולמרות התחום האזוטרי שהוא עוסק בו, אני מאושר מזה שיש עדיין מי שעוסק בתנועת קהילות יהודיות סביב הים האדום במאה ה־19. השנייה משמשת כמורה שעוד חולמת לשנות עולם בתיכון בבת ים, והבכור הלך על התחום שהוא הכי אוהב: פיתוח משחקים. כל אחד מהם הלך אחר הלב".
יוצרים אהובים עליך?
"יורם קניוק ב'סוסעץ'; ז'ורז' בראסנס, הזמר החילוני רודף הנשים והקדושים; ג'וזף הלר ב'מילכוד 22', גאון תיאור טיפשותם המעוטרת של לובשי המדים; 'הנסיכה האמריקאית' של נסים אלוני שלצערי הונצח ברחוב בפרויקט צמרות, שכונה ששווה מחזה קטלני שלו. קורט וונגוט ב"אמא לילה" על דרזדן המופצצת עד עפר. מישל וולבק על כל ספריו, ועכשיו עם 'לחסל' החדש, המפוכח ושובר השורות".
אם לא היית עיתונאי וסופר, מה היית עושה?
"לא הייתי אני".
