דרמה קאמרית עם טוויסט: כשאידריס אלבה יצא מהבקבוק
דרמה קאמרית עם טוויסט: כשאידריס אלבה יצא מהבקבוק
אלבה מככב לצד טילדה סווינטון ב“3,000 שנים של כמיהה”, אגדה שנעה בין הפלאי לתמוה, על מפגש בין אישה והג’יני שלה בחדר מלון באיסטנבול
ג’ורג’ מילר, הבמאי הגאון מאחרי “מקס הזועם: כביש הזעם” (ושלושת הסרטים שקדמו לו), “בייב”, “תזיזו ת’רגליים” ו”השמן של לורנזו”, מצלם בימי אלה את “פיורוסה”, הפריקוול ל”כביש הזעם”, אחד מסרטי האקשן הטובים בכל הזמנים. אבל מילר — רופא בהכשרתו, שלוקח הפסקות ארוכות בין סרטיו ושבכל כמה שנים משנה כיוון — אוהב לגוון עם סרטים קטנים יותר בין סרטי הענק שלו. וכך הדרמה הרפואית “השמן של לורנזו” הפתיעה אחרי שלושה סרטי “מקס הזועם” וכעת הוא מביא למסך את “3,000 שנים של כמיהה”, כפרויקט שהוא חולם עליו כבר 20 שנה, שהופק בעיצמם של סגרי הקורונה באוסטרליה, ושהוא בקנה מידה קטן יותר מהסרטים שהוא עשה לפני ואחרי.
מדובר בפרויקט משפחתי: את הסרט כתב מילר עם בתו מאשתו הראשונה, ואת הסרט ערכה אשתו השנייה, והוא מוקדש לשני ילדיו האחרים. הוא מתחיל באופן מעניין ואף מבריק: טילדה סווינטון מגלמת חוקרת ספרות בשם אליתיאה (אמת ביוונית) שמפרקת סיפורים ומיתוסים ומוציאה את הקסם מאגדות העם העתיקות. בעולמה של אליתיאה, הסיפורים והמיתוסים נועדו להסביר לאנשי העולם הישן את מסתרי הקיום האנושי, והמדע של ימינו הפך אותם למיותרים. סיפורים על יצורים בלתי קיימים, שעם השנים הפכו לגיבורי הפנטזיה של הקולנוע והקומיקס. אבל אז, בעת ביקור באיסטנבול, וכאילו כדי ללמד את הגיבורה שהמחקר שלה שגוי, היא נתקלת בג’יני — כזה היוצא מבקבוק ומגשים שלוש משאלות. את הג’יני (או הג’ין, בגרסתו הערבית) מגלם אידריס אלבה.
בטוויסט משעשע על דרמה קאמרית, כמעט כל העלילה המשותפת העוסקת במפגש בין האישה והג’יני שלה מתרחשת בחדר מלון אחד, בבוקר אחד, כששניהם לבושים חלוקי רחצה. אבל אז הג’יני מתחיל לספר לה שלושה סיפורים, וכאן מילר הופך לטרי גיליאם לרגע ויוצר את “הרפתקאות הברון מינכהאוזן” שלו, סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שמתחילים עם המפגש של המלך שלמה עם מלכת שבא וממשיכים לימי האימפריה העותומנית. האישה, מומחית לטקסטים קדומים, סקפטית. היא יודעת שסיפורי שדים ומשאלות לעולם לא נגמרים טוב. הוא, מצידו, אופטימי לנצח ובעל כורחו, בחיפוש אחר חופש ואהבה. היא המוח, הוא הלב, ושניהם בודדים. “בוא נעביר את הבדידות שלנו יחד”, היא מציעה לו, בחיפוש אחר סוף אחר לסיפור שכבר סופר.
הכרזות מכריזות שזהו סרטו החדש של הבמאי של “מקס הזועם”, אבל למעשה — בשילוב בין הביתי ובין הפלאי, “3,000 שנים של כמיהה” הכי מזכיר את “המכשפות מאיסטוויק” של מילר, שניהם סרטים שבחלקם פנטסטיים ובחלקם תמוהים, אבל בשניהם יש מספיק חזון של יוצר לא צפוי שלא עובד בשטאנץ ומייצר פרויקטים שרק הוא יכול לעשות.
