הסדרה על אדם נוימן מלאה מניירות
הסדרה על אדם נוימן מלאה מניירות
כמו במיזם של מייסד WeWork, יש שם שלד רעיוני בלי תוכן חדשני
סטארטאפיסטים שהצליחו ואז התרסקו, כמו אדם נוימן והמיזם שלו WeWork, שגורלו מרומז בשם הסדרה החדשה של אפל TV פלוס “WeCrashed”, הם אויבי הטלוויזיה החדשים. בזמן קצר עלו עוד שתי סדרות עם מיליארדרים שגורשו מהחברות שלהם או אפילו נתבעו על מעשיהם בבית משפט.
“The Dropout” מתמקדת באליזבת הולמס וחברת תראנוס, ואילו “Super Pumped” היא על טראוויס קלאניק, המייסד של אובר. שלוש הסדרות בנויות בצורה די דומה. הן מדלגות בין ההווה לעבר ובחזרה (במקרה של נוימן היא נפתחת בישיבה של דירקטריון שמחליט להדיח אותו ב־2019), עם כיתובים של "לפני 12 שנה" (כשעוד ניסה לקדם פטנט של מכנסיים לתינוקות עם כריות בולמות זעזועים בברכיים), ומשרטטות את העלייה והנפילה. בכולם יש מין השמחה לאיד.
מאחר שההווה מכתיב את נקודת המבט, הרי שהמוזרויות של היזמים האלה, שאילו לא היו מתרסקים היו בוודאי מתוארות כתכונות ייחודיות, המלמדות על חשיבה מחוץ לקופסה, מוצגות כעת בעין לעגנית. נוימן מסתובב יחף ואשתו צריכה להזכיר לו ללבוש חולצה לפני שהוא יוצא מהבית. רבקה, אותה אישה, היא שחקנית וואנבי, שעיקר תהילתה בזה שהיא בת דודה של גווינת פלטרו, קשר דם שנדמה כי גווינת לא כל כך מודעת לו. כשהיא פוגשת את אדם, רבקה היא מורה ליוגה, אבל בזכותו היא חוזרת לעולם המשחק, ומגלמת גופה בסדרה בסגנון "חוק וסדר".
“WeCrashed” מעניינת במיוחד בגלל הפרופיל הגבוה של הכוכבים שלה: ג'ארד לטו ("בית גוצ'י", ו"אלה הם חיי") הוא אדם נוימן, ואן האתאוויי ("השטן לובשת פראדה") היא רבקה. הזוגיות שלהם עומדת במרכז הסדרה, כי נדמה שהיא, והיומרות של השניים להיות סוג של גורואים לעובדים במשרדים השיתופיים של החברה — קירבו את הנפילה של נוימן (נפילה עם מצנח זהב).
שניהם מהלכים על הגבול שבין קאמפיות למשחק ריאליסטי, אבל מועדים לכאן ולכאן, בלי להתחייב לסגנון מסוים. כך למשל לא ברור איפה המוזרות של נוימן נגמרת והמנייריזם של לטו מתחילה. התוצאה, בכל אופן, היא שהם מעצבנים, אבל לא באופן הרצוי — לא הגזמה מתוקה שגורמת לצופים ללקק את האצבעות, סתם משהו קצת מגרד.
הסדרה נוגעת לקהל המקומי במיוחד בגלל הנקודה הישראלית, אז מן הסתם נהיה ביקורתיים יותר לפרטים שקהל זר אולי לא יהיה מודע אליהם. המבטא הישראלי של ג'ארד לטו המגלם את נוימן, הוא כמעט מדויק, אי שם בין הזוהן מ"אל תתעסקו עם הזוהן", לערן מורד של סשה ברון כהן. את אחותו של אדם, עדי נוימן, מגלמת שחקנית עם שיער שחור מתולתל, אף שנוימן במציאות היא שטנית חלקת שיער. זאת כנראה אנומליה שיוצרי הסדרה לי אייזנברג ודרו קרבלו לא הצליחו ליישב: ישראלית? שיער חלק?
אדם נוימן מתואר כמי שלא מבין כללי דקורום בכלל, ויש בו מה שנקרא "חוצפה ישראלית". כך, למשל, הוא מזמין שכן שהוא פוגש במעלית אליו הביתה. "אני מישראל, שכנים הם החברים הכי טובים", הוא מסביר, ולמעשה פשוט רוצה להתחזר על הטייקאוויי שהשכן החזיק בידיו. בכלל, נוימן מתואר כנצלן רציני, בסיקוונס של בניית החברה, השותף שלו האדריכל עובד — והוא נראה ישן ומבזבז את הזמן. בדייט הראשון שלו עם רבקה הוא גם מאחר וגם מגיע ללא ארנק.
יש בסדרה כמובן סיפור טוב, אפקטים טלוויזיוניים יפים כמו הפתיח עם החד קרן המדלג לו בתוך משרדים, ותיאור בניית המשרדים מכלום למקום שוקק ומהפנט, אבל הבעיה העיקרית שלה, אולי כמו WeWork עצמה, היא שמאחורי השלד הרעיוני אין באמת תוכן חדשני.
