"הרוכבות בטור דה פראנס נתפסו כמחממות של מרוץ הגברים"
"הרוכבות בטור דה פראנס נתפסו כמחממות של מרוץ הגברים"
הטור דה פראנס, המתקיים כעת, הוא מאירועי הספורט הפופולריים בעולם עם 3.5מיליארד צופים. אך רק לפני שנתיים ניאותו מארגניו לשתף בו גם נשים, עדיין בתנאים מפלים. סדרה חדשה, מותחת ורוויית דרמה, ביורוספורט ובהפקה ישראלית, עוקבת אחרי הרוכבות שהתחרו במרוץ בשנה שעברה. הבמאית סוניה דאוגר אומרת לכלכליסט: "נשים בענף לא זוכות לחשיפה מספקת ונשאלות שאלות סקסיסטיות"
הטור דה פראנס, מרוץ אופני הכביש היוקרתי, הקשה והיפה בעולם, מתרחש במשך שלושה שבועות, וממש בימים אלה. אורכו כ־3,500 ק"מ, והוא משתרע בין כפרים ציוריים, חוצה אחו עם סוסי פרא, מטפס על הרים תלולים וגולש אל גאיות מוריקים, כשלאורך המסלול, או דבוקים למסך, מיליארדים של מעריצים נלהבים, והוא מתקיים מתחילת המאה ה־20.
המרוץ לנשים, לעומת זאת, הוזנק רק לפני שנתיים, הוא אורך רק שמונה ימים, מסלולו כמעט 1,000 ק"מ והוא יתקיים השנה באוגוסט, אך גם הוא קשה ומאתגר ביותר. הסדרה "Second to None", על נבחרת הנשים לידל טרק (Lidl Trek) שמשתתפת במרוץ — אשר נעשתה על ידי החברה הישראלית גרין פרודקשנס — עלתה לשידור בערוץ יורוספורט (ב־64 מדינות, כולל בישראל). מאתמול ובמשך שלושה ימים רצופים ישודרו כל הפרקים המספקים הרבה מאוד דרמה. התחרות עוצרת נשימה והסדרה מעניינת מאוד, ואפילו הצופים על הספה מתחת למזגן מרגישים את המתח, החום והעייפות. היא כוללת ראיונות עם הרוכבות, חלקן אלופות עולם, קטעי ארכיון, ומלווה אותן באימונים, בביתן ולאורך כל התחרות שהתקיימה בשנה שעברה, ממש עד הסוף.
במאית הסדרה היא סוניה דאוגר הצרפתייה, בעבר עשתה סדרות על האחיות הטניסאיות ויליאמס "ונוס וסרינה", ועל איך שהצלחתן איתגרה את החלום האמריקאי, וסדרה על נבחרת הכדורגל הלאומית של צרפת "Les Bleus" ועל הקשר שלה לפוליטיקה הצרפתית. כעת היא נמצאת בבנין שבאפריקה, שם היא מצלמת סדרה דוקומנטרית על ההיסטוריה של העבדות בצרפת.
למה בחרת בפרויקט כזה?
"הסיבה שנמשכתי לפרויקט הזה היתה הרצון שלי להראות נשים עוצמתיות, והתהליכים שקורים בעולם הרכיבה וספציפית בטור דה פראנס מעניינים במיוחד: מנהלת הקבוצה, והרוכבת המקצועית בעבר, אינה טוטנברג, אומרת בסדרה שתחרות הנשים בעבר היתה פשוט בושה. אבל כעת זה נהפך למרוץ גדול, אולי אחד הגדולים השנה. יש גל גואה של רכיבה נשית עכשיו ורציתי להראות את זה".
למה הכוונה בבושה?
"בעבר התחרויות לנשים היו מאורגנות גרוע, לא עוררו עניין ספורטיבי. ובעיקר בעבר הרוכבות הנשים נועדו להיות ונתפסו כ'מחממות' של המרוץ של הגברים. הן היו שם רק כדי להדגיש את ההישגים של הגברים — וזו בושה גם בעיניי".
לקח כ־120 שנים עד שארגנו מרוץ מקצועי מכובד ומכבד לנשים. בשנות השמונים אומנם היו כמה ניסיונות ליצור טור דה פראנס לנשים, אך אלה בוטלו בטענה ש"אין לזה היתכנות כלכלית". אבל גם היום הרוכבות כועסות על ההנחות שהן מקבלות באורך המרוץ ובמשכו — ושואפות להשוות את אורך וקושי המסלול לזה של הגברים, כלומר ל־21 ימים על פני 3,500 ק"מ; וכמובן גם שכספי הזכייה יהיו זהים. שכן היום זוכה הטור של הגברים מקבל פרס של חצי מיליון יורו, ואילו הרוכבת האישה הזוכה מקבלת רק עשירית מכך — 50 אלף יורו.
גם הנראות והסיקור אינם דומים: הטור דה פראנס לגברים הוא אירוע הספורט השנתי הכי נצפה בעולם עם 3.5 מיליארד צופים. המרוץ נהנה מסיקור רציף מהבוקר עד הערב; ואילו המרוץ של הנשים מסוקר רק במשך שלוש שעות ביום, ונצפה על ידי 3 מיליון צופים בצרפת, זה אומנם נתון יפה בפני עצמו, אך מלמד על הפער שעוד יש לגשר עליו, ולכן סדרת תעודה כזאת חשובה ביותר.
למרות כל הפערים המרוץ בכל זאת מתקיים הודות למאבק של קבוצת רוכבות שהוקמה ב־2013. קתרין ברטין היא אחת מהן. היא אקטיביסטית בתחום הספורט השואפת להשוות את תנאי והישגי נשים בענפים השונים. "אנחנו צריכים לחגוג את שמונת הימים האלה," אמרה, "אבל גם להזכיר את חוסר השוויון".
"לראות אותן נאבקות"
דאוגר שסדרותיה תמיד עוסקות בהיבטים הפוליטיים והחברתיים של ענפי ספורט מספרת שהגיעה לרוכבות בשל היותה עיתונאית ספורט. "אבל ענף הרכיבה לא היה חביב עליי במיוחד. הציעו לי לעשות סדרה על המרוץ, פגשתי את חברות הנבחרת לטור של 2023, ביליתי איתן, והתרשמתי שהן חבורה של נשים מדהימות שכדאי להמשיך איתן את המסע. לידל טרק שונה משאר הקבוצות בכך שמשלמים לרוכבות שלה שכר הוגן. הן גם הביאו מנהלת נבחרת ולא מנהל, שזה עוד דבר יוצא דופן. התחושה של הנשים בקבוצה היא שהן משתתפות במשהו גדול מהן. כך גם אני חשתי. זה שינה את הגישה שלי לכל הפרויקט".
הן היו מועמדות לניצחון?
"ידענו שזו קבוצה טובה, שהן יכולות להשיג תוצאה טובה, לעלות לפודיום, או לנצח מקטע יומי, אבל בלי קשר חשבתי שזה מעניין לעקוב אחרי חבורה של ספורטאיות הנאבקות על הנתיב שלהן, לא משנה מה תהיה התוצאה. כקולנוענית לא היה לי חשוב אם הן ינצחו — המסע הוא שהיה חשוב לי: איך הן נאבקות, איך הן משתפות פעולה, איך הן נופלות ואיך הן קמות, איך הן מתמודדות עם קושי. זה הדבר הכי מעניין בשבילי, כי אלה החיים: נכשלים יותר משמנצחים".
אחד הדברים שעולים מהסדרה היא עד כמה שהענף רווי סבל. הנפילות מסוכנות. אחת הרוכבות שברה את הלסת בכמה מקומות, אחרת חטפה שבץ במשך התחרות. בימים אלה יוצא בארה"ב ספר שנקרא "אמנות הסבל" מאת קריסטוף רמון (ראו מסגרת) על האופל בענף הזה, שנדמה שהפציעות בו תדירות וקשות יותר מבענפים אחרים.
היית מודעת לפני שעשית את הסדרה למה שהן מכנות בסדרה "תיאטרון הסבל"?
"לא ממש. כשצפיתי במרוץ יחד עם אבי בתור ילדה, לא יכולתי לדמיין עד כמה הרכיבה בהרים התלולים היא קשה. אבל כשאת בסוף קטע הטורמאלה — פסגות האלפים — ואת רואה את פניהם של מי שעוברים ועוברות את קו הסיום, אחרי שהם נופלים מהאופניים בדרך, הבנתי את הקושי. ספורט מקצועי דורש מאמץ וסבל והגוף לפעמים נשבר. אני תמיד מתרשמת מאיך שספורטאים, גברים ונשים, מקבלים את העובדה הזאת ומשלבים אותה בתפיסת העולם שלהם. כבמאית זה מעניין, זה הופך את הרוכבות ליותר אנושיות, רואים את הפגיעות שלהן. אני מאוד אוהבת את החלקים שבהם את מזדהה עם האנשים שאת מצלמת".
"במקום לכעוס עדיף לשמוח"
כשדאוגר נשאלת מה, אם בכלל, מבדיל בין רוכבות נשים לרוכבים גברים, היא משיבה ש"מבחינת ההקרבה האישית והמחויבות — כלום. אבל מבחינת כיסוי תקשורתי, נשים לא מקבלות מספיק נראות. עדיין שואלים אותן שאלות סקסיסטיות שמקביליהן הגברים לא יישאלו. הרוכבת ליזי דייגנן, שזכתה בחמש מדליות באליפויות עולם, מספרת שבאופן קבוע שואלים אותה אם היא לא מתגעגעת לילדים שלה, שאלה שאת עמיתיה הגברים כמעט לעולם לא ישאלו. די בעובדה שעד 2022 הטור דה פראנס לא שיתף נשים בכלל. זה מדהים מצד אחד, אבל בסופו של דבר זה די מייצג את העולם ואת חוסר השוויוניות בין נשים לגברים בכל מיני תחומים. במקום לכעוס אני מעדיפה לשמוח שסוף סוף יש תחרות כזאת שבה הן יכולות לזרוח, גם אם ידענו שהן מסוגלות לזה מזמן".
מה היה האתגר הכי גדול בבימוי?
"באופן פרדוקסלי, הקטעים שבהם קורה מעט מאוד — בלי כישלונות מיוחדים, בלי דירוגים מספקים, בלי התרסקויות, בלי עיכובים — היו המאתגרים ביותר. קשה לגייס מקוריות כדי שהצופים ירגישו שמשהו באמת קורה".
סוניה דאוגר: "המסע של הרוכבות היה חשוב לי יותר מהתוצאה: לראות איך הן נאבקות, איך הן נופלות ואיך הן קמות. כי אלה החיים:- נכשלים יותר משמנצחים"
חברת גרין פרודקשנס הישראלית היתה שותפה בהפקת "Second to None". החברה, שהקימו גל גרינשפן ורועי קורלנד, כבר יצרה את הסרטים "לשחרר את שולי", "פיגומים" ו"סינמה סבאיה" וכן את "תמיכה מלאה" שזכה בפרס בדוקאביב. עתה פתחו השניים סניפים באוסטרליה ובניו זילנד. "כדי לעשות תוכן דובר אנגלית שידבר אל קהל רחב יותר", אומר גרינשפן. כשנודע לו שרק מ־2022 נפתח הטור דה פראנס גם לנשים, "פשוט הבנתי שחייבים לעשות על זה סדרה".
למה בחרתם להתמקד דווקא בקבוצת לידל טרק?
"כשהתלווינו לטור הראשון, עוד בלי סוניה דאוגר הבמאית, עקבנו אחרי שש קבוצות, חיפשנו את הסיפורים הכי מעניינים והתפקסנו על לידל טרק. גם כי יש להן רוכבות מעולות וגם היה להן סיכוי טוב לנצח. דאוגר לקחה את הפרויקט ופיתחה את זה לפי החזון שלה".
זה שפתחתם סניף בצד השני של העולם מלמד על מצב הקולנוע הישראלי?
"המצב כאן לא טוב. אבל הקולנוע בכל מקום, בעיקר מאז הקורונה, מאוד מאתגר. עם זאת, אנחנו אופטימיים".
רכיבה זה כואב
אחד הדברים שמותירים רושם עז בצפייה בסדרה היא כמה כאב הוא חלק אינטגרלי בספורט הזה. הרכיבה במרוץ מסוכנת, רוויית נפילות ופציעות וכרוכה בסבל גופני כביר, שלפעמים יכול לגרום לרוכבות לפרוש מהתחרות, אחרי שהתאמנו לקראתה במשך חודשים ארוכים. בספר צילומים שמוציא כעת קריסטוף רמון שנקרא "אמנות הסבל" ("The Art of Suffering") הוא חושף את הפן הזה בספורט שלרוב נראה פוטוגני וכיפי. בספרו נראים הרוכבים מותשים, פגועים ופצועים. בתקריב אחד על ידיים של רוכב, הן נראות מדממות אחרי שאחז חזק כל כך את הכידון של האופניים. בכתבה ל־CNN מספר רמון שהסבל של הרוכבים הוא גם נפשי וגם כרוך בריחוק מהבית. "היה לי חשוב", הוא אומר, "לצלם את הרגעים הקטנים שבהם המסכה של הרוכבים מוסרת לרגע ורואים את האנושיות שלהם". רגעים רבים מאוד כאלה ישנם גם בסדרה החדשה של דאוגר.
