"התפסן בשדה השיפון מלא בתרבות האונס"
"התפסן בשדה השיפון מלא בתרבות האונס"
רק כשעבדה על התרגום המחודש של "התפסן בשדה השיפון" גילתה גילי בר־הלל כמה אלימות והשתקה חבויות בו, ומכמה הזנחה הורית סבל הגיבור הולדן קולפילד. המתרגמת הבכירה, שבצעירותה התמכרה לכתבי ג'.ד. סלינג'ר, גילתה עשורים אחר כך עד כמה קשה לתרגם אותו
את הכריכה הכחולה עם הריבוע הצהוב רבים זוכרים: גיל 13, 16 או 22. "התפסן בשדה השיפון" של ג’.ד. סלינג'ר בספרייה לעם של עם עובד איפשר את הכניסה המיידית לעולם הנעורים עם מבול של מילים גסות והתרסות. כעת, כשיוצא תרגום חדש לעברית של הרומן שהיה לקלאסיקה (ומה לעשות, גם עם עטיפה חדשה), אפשר לראות שהחן של היצירה, והמיתר הרגשי שעליו היא פורטת, עומדים במבחן הזמן. אנחנו השתנינו, העולם השתנה, אבל נער אחד רגיש, הולדן קולפילד, שעובר כל כך הרבה תלאות בכל כך מעט זמן, זה תמיד נוגע ללב.
על התרגום החדש לעברית אחראית גילי בר־הלל סמו, מתרגמת בכירה (מי שתרגמה את כל ספרי "הארי פוטר" לעברית) ומו"לית הוצאת "עוץ". בר־הלל קיבלה מעם עובד הצעה שאי אפשר לסרב לה: לתרגם לעברית עדכנית את "התפסן", כי הספר נמצא בתוכנית הלימודים וצריך לחדור אל עולמם של קוראים צעירים היום.
"עם עובד רצו לרענן את התרגום", היא מספרת, "הם כנראה קיבלו משוב מבתי ספר שהתרגום משנות ה־50 כבר מיושן. אני חייבת לציין שמתרגמי הספר בזמנו - דניאל דורון ואברהם יבין - כבר קלטו מה יש להם ביד, וזה לא מובן מאליו. היום המעמד של הספר ברור, אבל אז, כשהם רצו להוציא אותו לאור, אף הוצאה לא הסכימה לפרסם, כי הוא נחשב קלוקל, לא מוסרי, ולא הולם את הספרות העברית המתחדשת. מלא ניבולי פה, מלא התרסה ומרד בכל רובד אפשרי, בעלילה, במבנה, בשפה. אפילו בז'אנר של זרם התודעה.
1 צפייה בגלריה
המהדורה הישנה והחדשה של "התפסן בשדה השיפון". ספר מלא ניבולי פה, התרסה ומרד בכל רובד אפשרי
"יש שם נער שמקלל, שותה כמו דג, מעשן כמו קטר, לא שוכב עם נשים כי הוא לא מצליח, לא כי הוא לא מנסה. הוא הולך לזונה. אני קוראת היום את הספר הזה בעיניים אחרות, והוא מלא בתרבות האונס. אז לא היה בכלל מושג כזה. הולדן לא מצליח לשכב עם אשה כי הוא לא מצליח לאנוס. למה עד עכשיו אני בתול? כי כשבת אומרת לעצור אני עוצר - כלומר הוא יודע שהציפייה החברתית, לפחות מבני גילו, היא שהוא לא יעצור. ולכן הוא מרגיש כישלון”.
אולי זו הייתה דרכו של סלינג'ר להציג גבריות אחרת, רגישה יותר?
"מבולבלת יותר. מה ששובר אותו עם הזונה זה שהיא כל כך צעירה. הוא קולט שהיא בן אדם. זה די מזעזע לקרוא את זה היום".
בשנות ה־70 פרסם הסופר האמריקאי אלן ללצ'וק ספר ובו פרק המבוסס על מקרה אמיתי: בעת ביקור בישראל, גיבורת הרומן נוסעת להפגנה של שלום עכשיו במיני מיינור לבנה עם עוד אישה, אם חד־הורית, ובתה בת ה־7 שראשה טמון בספר. "ילדה סלינג'רסקית", הוא תיאר אותה. הילדה מהסיפור היא גילי בר־הלל, והיא הייתה מוכרחה להבין את משמעות המושג "סלינג'רסקית", אז היא הורידה מהמדף בבית את כל ספרי סלינג'ר (באנגלית כמובן), קראה והתאהבה. "עבורי תרגום 'התפסן' הוא סוג של סגירת מעגל", היא אומרת.
"תיבת הכלים שעמדה לרשות מתרגמים לעברית בשנות ה־50 לא כללה ניבולי פה סתמיים, כשגרה, ובספר הזה כל משפט שני הוא כזה. הייתי צריכה לתרגם את המילה 'גוד דאם' ('Goddamn'), וזה נהפך כמעט למאבק בזמן העריכה, כי הייתה מחלוקת עם ההוצאה: אני רציתי להשתמש במילה 'פאקינג'. 'למה לקחת את הפאקינג נעליים שלי?', ומבחינת ההוצאה זה היה צעד אחד רחוק מדי. הם גם אמרו שבתקופת ההתרחשות של הסיפור אף אחד לא דיבר ככה באנגלית.
הראשון הוא כמובן שאת הספר כתב איש מבוגר ולא נער בן 17. אבל התרגום מוסיף עוד כמה שקרים. מבקשים ממני משהו בלתי אפשרי: לתת שפה עדכנית שמשקפת שפה של שנות ה־40, לכתוב בעברית משהו שמשקף את האנגלית. היו לנו הרבה דיונים בהוצאה על כל מילה. למשל את המשפט 'גוד דאם הוליווד'. במקום לתרגם כ'הוליווד המזדיינת', הגענו לנוסח מוסכם של 'לעזאזל עם הוליווד'".
נראה שלמרות שינוי הנורמות, מבחינה רגשית הספר עומד במבחן הזמן.
"בשבילי זה היה הבדל מאוד גדול לקרוא אותו כנערה ולקרוא אותו כאמא. אני אמא שמזדעזעת מההזנחה של הילד הזה. גם הנורמות של ההורות השתנו: איך ההורים שלו נותנים לו? הוא מעשן בחדר של אחותו בת ה־10 וגם היא מנסה — והאמא שנודע לה על כך לא אוהבת את זה אבל כמעט לא מגיבה. עצם זה שנער יכול לצאת ממוסד הלימודים ולהסתובב שלושה ימים בלי שאף אחד יידע איפה הוא. ומה קורה לו בשלושת הימים האלה? הוא מוכה פיזית שוב ושוב, מותקף מינית, מבזבז את כל כספו, מעשן שלוש חפיסות ביום, שותה אלכוהול, תופס דלקת ריאות ולאט לאט מתחרפן: יש לו מחשבות אובדניות והתקפים פסיכוטיים. בתור נערה פחות הבנתי מה מתואר. בתור אמא אני נחרדת".
לדברי בר־הלל, יש משהו מתעתע במונולוג שלו, הוא כל הזמן מסתיר דברים: "על זה אני לא רוצה לדבר, את זה אני לא אסביר אפילו, וכשמישהו לא מוצא חן בעיניו הוא נותן הסברים ילדותיים: הוא לא אוהב את השותף שלו כי הוא לא מנקה את החדר; הוא עזב את הבניין כי כולם היו מזויפים. רק בסוף מבינים שהיה שם מקרה התעללות טראגי באחד הילדים, והשותף לחדר כנראה אנס את הבחורה שהולדן אוהב".
ככה נערים מדברים, הם בקושי חושפים פרטים.
"הגדולה של הספר היא בדיוק זה, יש תחושה של אותנטיות".
נדמה שסלינג'ר ברומן הזה, אבל גם בהרבה סיפורים אחרים, שר שיר הלל לילדות: הילדים תמימים וטהורים ואילו המבוגרים "מזוהמים". זו תפיסה לא מאוד בוגרת, ואגב מאוד נוצרית.
"הקשר של סלינג'ר עם היהדות לא לגמרי ברור: הוא גדל בבית יהודי, סבא שלו היה רב, אבל אחרי גיל בר מצווה הוא גילה שאמו נוצרייה שלא התגיירה, כך שעל פי ההלכה הוא לא יהודי. זה כנראה התלבש אצלו על משבר זהות גדול, ולדעתי הוא די זנח את היהדות בהמשך חייו. אבל אצל סלינג'ר זו לא רק הערצת הילדות, זה כנראה יותר מזה, הרי היו סיפורים עליו שרמזו לפדופיליה. הטרגדיה, גם של סלינג'ר וגם של הולדן, היא תסמונת פיטר פן - הוא הבין שהוא לא יכול להישאר ילד. מבחינתו החיים מסתיימים בגיל 12".
במשך עשורים נתפס הרומן של סלינג'ר כביקורתי כלפי החברה האמריקאית הקפיטליסטית. לדעת בר־הלל, הביקורת היא רק נגד מגזר מסוים בתוכה: המעמד הגבוה בניו יורק. "הוא הרי לא בן למשפחת פועלים שחולם את החלום האמריקאי להגשים את עצמו", היא אומרת, "הוא גדל בבית אמיד, יש להם משרתת, הוא מגיע לפנימיית עשירים שמכינה את הילדים ישר לקולג'ים המובחרים, ושם לראשונה הוא נתקל בפער חברתי ומעמדי. כשהוא חושב מה אהיה כשאגדל, האופציות היחידות זה עורך דין או מוסכניק, שני הקצוות, אין לו מודעות לאמצע, אין ספקטרום, הוא כל כך מוסלל להיות עורך דין כמו אבא. אז הוא ממציא מקצוע: הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון, לשחק כל היום עם ילדים ולהציל אותם מנפילה. חלק מהקסם של הספר הוא ללכת שולל עם התפיסה שילדים הם תמימים וטהורים, כי בסך הכל הם די כאלה".
גם את בהוצאת "עוץ" מפרסמת הרבה ספרי ילדים ונוער, את מאמינה בקהל הזה?
"כן, כי ספרי מבוגרים הרבה פעמים איבדו לחלוטין אמון בבני אדם, בספרות ילדים ונוער יש עדיין תקווה. יש ניסיון להתמודד עם דילמות מוסריות והתחבטויות".
בתור הוצאה קטנה ועצמאית, איך את שורדת את המצב של ענף הספרים?
"המצב של שוק הספרים נורא. אפילו עם עובד, הוצאה עם היסטוריה הכי מכובדת, ציונית, ערכית, שממשיכה לפעול עשורים, מתקשה להתמודד עם השוק. בשבילם ספר כמו 'התפסן' הוא חשוב לא בגלל המוניטין אלא בגלל שהוא הכנסה קבועה. דואופול צומת וסטימצקי איבדו את התפיסה שיש בשוק הספרים משהו מעבר לשליטה במחירים. שכחו שאנשים קונים ספרים לא רק כי הם זולים. ואם הפרמטר היחיד שמודדים לפיו הוא רווחיות - כל השאר מתנוון.
הקמתי את 'עוץ' לפני עשר שנים, עשו אז כתבה עליי ועל עוד עשר הוצאות קטנות חדשות. אני היחידה שעדיין קיימת, וזה בזכות העובדה שאני שמרנית ומוציאה מעט מאוד ספרים, ושיש לי קשר עם שוקי נישה: מדע בדיוני ופנטזיה, וספרות ילדים".
