תום נשר מביימת עם דמעות בעיניים
תום נשר מביימת עם דמעות בעיניים
נשר, בת 27 בלבד, היא הבמאית הצעירה ביותר שזכתה בפרס אופיר. אף שסרטה הסוער והמרגש "קרוב אלי", על גיבורה המתמודדת עם מות אחיה, נשען על יסודות אוטוביוגרפיים — הוא בעצם דיוקן של דור, והבאזז העצום סביבו מוכיח זאת. ואם אביה, הבמאי הנודע אבי נשר, שואל בסרטיו ממה לחיות, בתו כבר תוהה איך לחיות, והאם בכלל
בחודש מאי נשאלתי אם ראיתי את סרטה של תום נשר "קרוב אלי", ועניתי "לא, אבל אני מהמר שהוא יזכה בפרס אופיר". אתמול הוא אכן זכה בפרס לסרט הטוב ביותר. איך ידעתי לפני ארבעה חודשים שזה יקרה עוד לפני שהתפרסמו שמות המועמדים? זה קל: ארבעה מחמשת הסרטים האחרונים שזכו באופיר בוימו על ידי במאיות. שלושה מהם היו סרטי ביכורים. אז סרט ביכורים של במאית? הסטטיסטיקה היתה חד־משמעית. ל־1,000 חברי האקדמיה יש דפוס הצבעה צפוי, מה שהופך את התחרות לצפויה.
ברגע שמזהים בתחרות הטיה קבועה לכיוון אחד, הגיע הזמן לרענן אותה כי היא נהיית לא הוגנת. לא רק לא הוגנת כלפי שאר המשתתפים בתחרות, אלא לא הוגנת גם כלפי הזוכים בה, שכן מיד עולה השאלה: האם באמת בחרו בסרט שלי כי אהבו אותו? כי הוא הכי טוב? או כי זה התאים לאג'נדה מסוימת? או אולי כי הסרט נראה להם הכי מתאים להתמודדות על האוסקר?
אז כדי להסיר ספק מהספקנים: "קרוב אלי" הוא סרט מצוין. סרט מצוין בשנה קולנועית מצוינת, שהציבה לצדו את "חלב" ו"כביש הסרגל", שני סרטים שהתמוגגתי מהם, ואת "בנות כמונו", סרט שתפס אותי בהפתעה גמורה ושאהבתי מאוד. "קרוב אלי" ו"בנות כמונו" אכן סחפו את רוב פרסי אופיר שלשום.
מחשבה ויזואלית לרעיון אפלטוני
"קרוב אלי" מספר על אשה צעירה בשם עדן (ליה אללוף, שזכתה בפרס אופיר על תפקידה בתור האלטר אגו של נשר), שמחוברת בקשר כמעט סימביוטי עם אחיה הצעיר ממנה נתי (עידו טאקו). כשהוא נהרג בתאונת דרכים, היא מגלה שהיתה לו בת זוג בשם מאיה שהסתיר מפניה, ושכל אחת מהן ראתה צד שונה לחלוטין שלו. את התלות הנואשת שהיא תלתה באחיה מעבירה עדן כעת לקשר הכמעט כפייתי שלה עם מאיה (דריה רוזן), ושתיהן מנסות למלא את החלל של האובדן דרך החברות הזאת.
התקציר הזה, פלוס שמה של תום נשר (בתו של הבמאי אבי נשר), שאכן איבדה את אחיה הצעיר ממנה, ארי ז"ל, בתאונת פגע וברח מצמררת ב־2018, עשויים להעיד על כך שהסרט מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים רגשיים, אם לא עלילתיים. אבל יש בסרט הזה יסוד מרתק שכבר אפשר היה לזהות ביצירה קודמת של נשר: לפני כעשר שנים ראיתי את סרט הגמר שביימה נשר בתיכון תלמה ילין, "אלבי ואלמה". ג'וי ריגר וגפן ברקאי גילמו שם שני חברים בלב ובנפש, שמבלים כל הזמן יחד. הם לכאורה אמיצים ומתירניים וכשהם יוצאים לבלות הם מחפשים הרפתקאות מיניות, אבל הם למעשה מבוהלים ומפוחדים ולחלוטין תלויים זה בזו. אלבי הוא גיי ואלמה לא ובאופן שבו נשר ביימה אותם הם הוצגו כמו שני חצאים של אותו בן אדם. אלבי — הלב. אלמה — הנשמה. זה לא היה רק תרגיל במשחק ובבימוי, אלא גילם מחשבה ויזואלית לרעיון אפלטוני, של שתי דמויות שהן חצאים של אדם אחד, אולי היוצרת עצמה.
והנה בסרטה הארוך הראשון, ואף שהמאורע המחולל של הסיפור קשור באירוע שקרה באמת, נשר למעשה ממשיכה לחקור את היין והיאנג של הנפש שבוראות שתי דמויות שטרגדיה מחברת ביניהן, אבל אי אפשר שלא לתהות האם האחת היא בעצם פרי דמיונה של השנייה, הצד המשלים שלה שהיא לא יכולה לחיות בלעדיה, או הצד ההרסני שלה, זה שצריך להיפטר ממנו.
עדן, זו עם השם השמימי, היא נערה מרחפת, מסוכנת, שנמצאת בבריחה מתמדת. מאיה, הצעירה ממנה, הנמוכה ממנה, היא הצד השקול, השקט, המחושב, ואולי אף המבוהל. ופתאום מתברר לעדן שיכול להיות שאחיה אהב את זו שהיא הכי שונה ממנה. זו כנראה הטרגדיה הגדולה שאיתה היא צריכה להתמודד בשנת האבל הזאת, על אח שהיא כנראה בכלל לא הכירה.
מצלמה על ספידים
נשר, בת ה־27, שהפכה השבוע לצעירת הבמאים זוכי פרס אופיר (שיא שהוחזק עד כה על ידי שבי גביזון, שהיה בן 30 כשביים את "שורו", הסרט הראשון שזכה בפרס האקדמיה), עושה בסרט הביכורים שלה משהו קשה מאין כמוהו: היא אשה צעירה שמצליחה לביים סרט שכולו נעורים. ברור: לכתוב קליל זה קל. לצלם, לביים, לשחק ואז לשמור את זה גם בעריכה ובמוזיקה, זה קשה. לכן סרטים ישראליים רבים של יוצרים צעירים נולדים זקנים. לוקח המון זמן לעשות אותם ובדרך הם מאבדים את הרעננות. אבל "קרוב אלי" — שכבר שבועות יש סביבו באזז דווקא בקרב נשים צעירות שכבר ממלאות את הקרנות טרום הבכורה שלו, באזז שאני לא זוכר כמוהו מאז "אפס ביחסי אנוש" — מצליח להיראות ולהישמע כמו דיוקן של דור. זה סרט עם פלייליסט פנומנלי, עם שימוש כביר במוזיקה, ועם מצלמה שכמו נעה על ספידים, מנסה להדביק את הקצב ואת הדינמיות של הגיבורים שלה.
ניקח את סצנת הפתיחה: הדקות הראשונות הן כמו סרט אימה מפני מוות ידוע ובלתי נמנע (יש כמה רגעים בסרט שאפשר היה לפתח אותן לכיוון של סרט אימה, ולרגעים הצטערתי שלא). הסרט מתחיל עם זפזופ מוזיקלי בפלייליסט, נגיד בספוטיפיי. מישהו חסר סבלנות עובר בין השירים ולא מוצא מה לשמוע. הכל כבר נדוש לו. זה נתי והוא חי כמו אחותו וחבריהם המשותפים — חיים מהירים, פזיזים, מסוכנים, נע במהירות על האופניים, לא מביט ימינה ושמאלה, כל רגע הוא כמעט מוות בטוח.
נשר כבתו של אבי נשר ינקה קולנוע מיום שלמדה ללכת וגדלה על סטים של סרטים. מתבקש לתהות מה לקחה הבת מאביה. אבל ראשית, אם מסתכלים על כלל יצירתה, צריך לשאול בכנות: איפה הוא הושפע ממנה? כי את ג'וי ריגר, שהפכה ב־2016 לשחקנית קבועה בסרטיו האחרונים של נשר, הוא הכיר בזכות סרט הגמר של בתו. ואילו הבת בוודאי שמה לב שהאב עושה שימוש תסריטאי תדיר בשתי דמויות נשיות שהן כמו בבואות הפוכות זו של זו: לירז צ'רכי ונטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה" (20 שנה אחר כך, גרטי מגלמת את אמה של הגיבורה ב"קרוב אלי"), מיכל שטמלר ואניה בוקשטיין ב"הסודות", ג'וי ריגר ונלי תגר ב"החטאים", ריגר ואביגיל הררי ב"סיפור אחר". אבל אם רואים איזו השראה של סרטי האב על הבת, זה דווקא מגיע מ"דיזנגוף 99": השימוש במוזיקה, הלוקיישנים התל־אביביים — "קרוב אלי" הוא אחד הסרטים שהופכים את תל אביב מדרום ועד צפון לסט קולנוע יפהפה — העיסוק בנעורים, אהבה, תשוקה, סקס (וגם השימוש בשם נתי, הדמות שגילם גידי גוב ב"דיזנגוף", והאח המת ב"קרוב אלי"). אבל בעוד גיבורי "דיזנגוף" ב־1979 תהו במה הם יעבדו וממה הם יתפרנסו, הגיבורות של "קרוב אלי" לא מתעסקות עם השאלה ממה לחיות, אלא איך לחיות והאם בכלל.
יותר קופולה מנשר
אבל האמת היא שכשרואים את "קרוב אלי", הפילמוגרפיה של אבא נשר היא לא זו שקופצת ראשונה למחשבה. כי נשר מעצבת בסרטה אשה צעירה שחיה במציאות של מסיבה. נראה שתאורת המועדונים מלווה את הגיבורה לכל מקום (חוץ מאשר במפגשים עם הוריה). משהו בצילום המשוחרר והמשולח ותאורת הניאון, הנצנצים ומנורות אולטרה־סגולות נותן תחושה שנשר שואבת השראה מהבמאים הרמוני קורין וסופיה קופולה, גם בת־של ואחות שכולה, שעושה סרטים על חיפוש נשי אחרי עוגן מציאותי ("בלינג רינג", למשל). מוקדם יותר השנה נשר זכתה בפרס ראשון באחת המסגרות של פסטיבל טרייבקה וקל לראות איך סרטה מתקשר עם זירת הקולנוע העולמית, כי היא מתייצבת מיד באופן בוטח בין הבמאיות של סרטי הביכורים "איך לעשות סקס" ו"אחרי השמש", סרטים על נשים עצובות שהולכות לאיבוד במסיבות שמחות.
"קרוב אלי" הוא סרט ביכורים מרשים. ככזה דווקא חוסר השלמות שלו מעצימה את רגעיו החזקים. יש בו סצנות ודמויות שבקלות אפשר היה להיפטר מהן — למשל, סיפור הגירושים של ההורים, שהוא שימושי מבחינה תסריטאית ומסביר את הדבק בין האחים אבל פוגם בסרט. ומולן כמה סצנות פשוט פנומנליות, לפנתיאון. למשל, אחת שמתרחשת במסך מפוצל בין מועדון לילה ובין טיול תיכון באושוויץ עם רימיקס טכנו לשיר "הליכה לקיסריה" (אלי, אלי של חנה סנש). על זה בעצם הסרט, על הפיצול בין החיים והמוות, הליבידו והטרגדיה, שמחת חיים שמסתירה דיכאון בסרט על גיבורה שרוקדת עם דמעות בעיניים. זה סרט שבניגוד לכל היגיון, רק נהיה טוב יותר ככל שהוא נמשך, עד לסוף בלתי נשכח. בסוף הסרט, ציניקן ככל שאהיה, גם הפנים שלי היו רטובות.
הזוכים בפרס אופיר, 2024
הסרט הטוב ביותר: "קרוב אלי"
הבימוי הטוב ביותר: תום נשר, "קרוב אלי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ליה אללוף, "קרוב אלי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: בת אל מוסרי, "בנות כמונו"
התסריט הטוב ביותר: מאיה קניג, "חלב"
שחקן המשנה הטוב ביותר: יעקב זדה־דניאל, "בנות כמונו"
הצילום הטוב ביותר: סער מזרחי, "מופע טוטאל"
הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: "הילד"
סרט התעודה מעל 60 דקות: "הדונם של סבתא"
