הסופרת אילת שמיר: "ישראל היא לא ארה"ב. האיום הקיומי בולע את האנרגיות המעולות של המחאה"
הסופרת אילת שמיר: "ישראל היא לא ארה"ב. האיום הקיומי בולע את האנרגיות המעולות של המחאה"
הסופרת המוערכת שאבה השראה מסארטר וגם מעמוס עוז, וערכה יחד עם בן זוגה, הסופר יובל שמעוני, להוצאת עם עובד את "75 — תמונת מצב", אנתולוגיה אקטואלית המוכיחה כי "ספרות לא יכולה להיכתב במנותק מההקשר הפוליטי המיידי"
נדמה שהמציאות של השנה האחרונה דורשת, אפילו מתחננת, לתגובה אמנותית של יוצרות ויוצרים. המחאה זקוקה לאנרגיה נפשית, ולאמנות יש הרבה מזה לתת. לאחרונה ראה אור ספר שיכול להיקרא גם כהרהור על המצב הישראלי, וגם כרוח גבית למחאה: "75 — תמונת מצב". זוהי אנתולוגיה ספרותית שערכו הסופרים אילת שמיר ויובל שמעוני (עם עובד), המאגדת פרקים מתוך רומנים שראו אור בעם עובד לאורך השנים, ועוסקים בקונפליקטים במציאות הישראלית: 48', 73', 82', האינתיפאדה הראשונה, המתח העדתי. מורכבות רבה.
ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון
את האנתולוגיה פותחים פרקים חזקים מרומן חדש יחסית, "הדס בקצה הלילה" של גלי מיר תיבון, שמתארים זוג אוהבים בזמן מלחמת העצמאות. זה טקסט עוצר נשימה. אחריו, בחלק הזה שנקרא "על חרבך" ומוקדש למלחמות ישראל, ישנם פרקים על 48' של מאיר שלו מ"יונה ונער", ושל אנטון שמאס מ"ערבסקות", פרקים על מלחמת ששת הימים של חיים באר מ"עת הזמיר" ואלי עמיר מ"יסמין", על מלחמת יום הכיפורים “ניקול” של יצחק בן נר מתוך "שקיעה כפרית", ועל מלחמת לבנון של יובל שמעוני, שרה שילה, ישי שריד ורבים וטובים אחרים. החלק השני נקרא "עמי הארץ" ומוקדש ליחסי יהודים־ערבים, והחלק השלישי "ישראל עמך" עוסק במתחים בתוך החברה היהודית. הספר הזה מאריך את הזיכרון התרבותי וההיסטורי, ומשמש תזכורת למי אנחנו, מאיפה באנו, ואולי לאן נלך.
"אנחנו באבל מתמשך בלי הזדמנות לעבד את האבל, על הסופרים הבכירים שכבר לא איתנו", אומרת אילת שמיר, אחת משני עורכי האנתולוגיה. "בשנתיים־שלוש האחרונות נפרדנו מעמוס עוז, ומבולי (א.ב. יהושע), מאיר שלו, מאיר ויזלטיר ויואל הופמן. זה אבל גם עליהם וגם על תפיסת העולם הספרותית שנלוותה אליהם והיא איננה. אני מקנאה במתים, היתה להם הזדמנות לכתוב בתוך מערכת שפויה יחסית, מתפקדת, עם תקווה. נשארנו בלי הדור הזה, בלי הנוכחות והסמכות הפוליטית והמוסרית שנלוותה לאנשים האלה, ונזרקנו מאז נובמבר בשנה שעברה לתוך מערבולת מטורפת, כשפתאום היינו צריכים לגייס בעצמנו את כל הקודים שלא היו כל כך חדים, לא הובררו עד הסוף".
בהפגנות הראשונות, אומרת שמיר, היתה התרוממות רוח, קהל גדול של אנשים, עם ההבנה שצריך לעשות משהו. "היתה הרגשה של איום, שהזרועות הפוליטיות נשלחות לכל חלקה טובה. אם זה מגיע לספרייה הלאומית, לאקדמיה, למל"ג, לתקשורת, למה שזה לא יגיע גם להוצאות הספרים? ואז עלה הרעיון שצריך להגיב עם אנתולוגיה של טקסטים שיש בהם מרחק אסתטי ופרספקטיבה. ההבנה שנחוצה פעולה זו תפיסה מבית מדרשו של סארטר, אבל גם עוז ובולי היו כאלה, מאיר שלו עם הטור ב'ידיעות' (וגרוסמן, כמובן, ייבדל לחיים ארוכים). סופר לא יכול לחיות במנותק מההקשר הפוליטי המיידי שבתוכו הוא חי. ספרות לא יכולה להיכתב במנותק מזה".
"הדור הבא של הסופרים יכלול את מי שיהיה לו הכוח להמשיך לכתוב פה. א.ב. יהושע אמר: 'תרגומים בחו"ל זה נחמד, אבל בסוף חשוב המקום של הסופר פה'”
"75 — תמונת מצב" מבוססת על סופרי עם עובד, כך שמלכחילה היא לא משרטטת מפה שלמה של הספרות הישראלית, ובכל זאת מדובר בהוצאה מרכזית וותיקה שמפרסמת את הקולות החשובים של הספרות הישראלית, כך שהיא מצליחה לשקף תמונת מצב. "המשותף לכולם הוא ראייה של הזולת. של המעשה המביש — כיבוש, נכבה, דיכוי, גזענות, שהזולת הזה חווה. ויש הבנה שלא יהיה כאן זיכוך, לא יהיה קתרזיס. זה מה שנותן ליצירות האלה כוח סגולי ספרותי, שמשאיר אותן רלבנטיות לתקופה, כי מבינים עכשיו שלא יהיה כאן סיום מזכך. המחאות נפלאות אבל בשביל שיהיה קתרזיס צריך שלב פוליטי של הכרה בסבל של הזולת, זה לא הולך לשם כנראה".
שמיר, בת 59, היא סופרת בעצמה, פרופ' לספרות ומרצה במכללה האקדמית אורנים, אמא לאביתר ולאבשלום, בת זוגו של הסופר והעורך יובל שמעוני. היא נולדה בחדרה ומתגוררת בתל אביב. היא פרסמה את קובץ הסיפורים "גנסין 3", את "בזמן מלחמה" עם נסים קלדרון, ואת הרומנים "פסנתר בחורף", "המיטה שאתה מציע בעצמך" ו"נטל ההוכחה" שזכו לשבחי הביקורת.
אנחנו באבל מתמשך על הפרידה מעמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ומאיר ויזלטיר, וגם מתפיסת העולם ומהסמכות הפוליטית והמוסרית שלהם"
שמיר ושמעוני הונחו על ידי המחשבה שאם פעם בעתיד יסתכלו אחורה וישאלו מה עשתה הספרות העברית בתקופה הזאת — הם לפחות ירגישו שעם עובד עשתה את האקט הספרותי הפוליטי הנדרש. "הלוואי שכל החוגים לספרות היו מלמדים קורס על ספרות מחאה, בפרוזה, בשירה, בדרמה. יש חומרים והם אולי היו יכולים להעיר את התודעה של האנשים הצעירים, שחלקם מבועתים ובדיסאוריינטציה מוחלטת לגבי העתיד שלהם. הם לא צברו מספיק שנים כדי להתגבש ולהבין מה זאת חירות ומהם הערכים שצריך להילחם עליהם. בהפגנות את רואה את הגל שהתחיל במבוגרים, ולאט לאט הצעירים התחילו להתעורר, זה מאוד מרגש".
את לא צופה שהמחאה תתורגם לכוח פוליטי?
"המחאה חשובה ומרגשת, אבל אנחנו כל כך מוטי אמריקה, נדמה לנו שהכוח בידינו אבל הכוח בידי האח הגדול שמושך בחוטים, בנשק, במטוסים, בהסכמים הצבאיים. ברור שהמחאה האזרחית היא רוח גבית, שמערערת שיווי משקל של כל מיני החלטות שנעשות פה בחיפזון, אבל אני לא יודעת עד כמה תבוא ממנה תנופה אקטיבית. תנועות המחאה בארצות הברית בשנות השישים, מרטין לותר קינג, נגד וייטנאם, באו מהאזרחים, אבל ישראל זה לא ארצות הברית. האיום המתמיד על הקיום בולע לתוכו את האנרגיות המעולות שהמחאה מביאה. כל הזמן יש התגוננות כפולה נגד האויבים מבחוץ והאויבים בתוכנו, לא יודעים מפני מי להתגונן קודם".
אם נעלם עכשיו דור של סופרים למה שלא יקום דור חדש?
"אני מאמינה בזמן. צריך לבחון את הדברים בחלוף 10 או 15 שנה. העניין בספרות הוא להתמיד, ליצור רצף של כתיבה שבונה קורפוס. כשתשכך הסערה, ומתישהו היא הרי תחלוף, האבק ישקע ונראה מה יישאר במסננת. מי שיהיה לו הכוח להמשיך, הוא יהיה הדור הבא. להמשיך במובן של לכתוב, לפרסם, להתחייב למעשה הכתיבה פה. בולי אמר: 'אוקיי, תרגומים בחו”ל זה נחמד, אבל בסוף חשוב המקום של הסופר פה'. איך הסופר והספר שלו מתקבלים פה, זה המקום, השפה, התרבות, הקודים שברורים לקוראים. זה נכון, לי לפחות אין לאן ללכת. אין לי דרכון זר ואת המקצוע שלי אין לי איך להמיר בשום מקום אחר בעולם. גם יובל פה, אנחנו פה ואין מה לעשות, המחויבות כבר קיימת".
