בעקבות הלווייתן הלבן: מופע מחול בהשראת "מובי דיק"
בעקבות הלווייתן הלבן: מופע מחול בהשראת "מובי דיק"
הכוריאוגרף המוערך אבשלום פולק חבר לאנימטורים המבריקים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, ויחד הם מעלים את אחת היצירות המסקרנות שנעשו פה בשנים האחרונות, "מובי.D", מופע מחול תיאטרלי וויזואלי בהשראת הקלאסיקה "מובי דיק". "הספר מכיל הרבה התייחסויות שאקטואליות גם היום לגבי החיבור שלנו לטבע, לאמנות, למדע ולתקשורת"
"הספר חי ונושם בתוך העבודה אבל זה לא תרגום בימתי או המחזה שלו", אומר אבשלום פולק על עבודת המחול החדשה "מובי.D" שיצר בשיתוף עם האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. "לא צריך לקרוא את מובי דיק בשביל לבוא למופע. רוב האנשים לא קראו אותו אבל כל אחד יודע שיש שם לווייתן לבן איקוני. ברגע שמנסים לקרוא אותו הולכים לאיבוד או שיש תחושה שצוללים למעמקים. הוא מכיל בתוכו הרבה התייחסויות אקטואליות לתקופה שנכתב שרלבנטיות גם להיום".
מי שמכיר את עבודותיו של פולק - אלו שיצר עם שותפתו לשעבר ענבל פינטו וזכו להצלחה בארץ ובעולם (בהן "אויסטר", "בוביז", "ארמיד"), וגם האחרונות שיצר כשהוא מנהל את הלהקה בעצמו (כמו "פלישה לחלל" ו"קראמפ") - כבר יודע שהן תמיד מעוררות מחשבה ומספקות חוויה אסתטית המשלבת ביקורת והומור. כשמצרפים אליו שני אמנים כמו פולונסקי ופאוסט, האחראים על הצד הוויזואלי המרהיב של הסרטים "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"אגדת חורבן" של גידי דר, הציפייה כפולה ומכופלת. המופע צפוי לעלות ב־29 ביוני באולם צוקר בהיכל התרבות.
3 צפייה בגלריה
פולונסקי (מימין), פאוסט ופולק (משמאל). “אנחנו לא אומרים במפורש שיש הרס בטבע, גזענות, פנאטיות ו־Metoo#. השאיפה היא לעורר מחשבה"
(צילום: יובל חן)
אנחנו נפגשים בסטודיו של פולונסקי ופאוסט מאחר שהיצירה החדשה היא מסע ויזואלי לא פחות משהיא מסע תיאטרלי־תנועתי. הם מכירים לא מעט שנים דרך מכרים משותפים ("בעיקר משעות של ישיבה משותפת יחד בבר הנילוס").
הרומן הקלאסי של הרמן מלוויל שיצא לאור לראשונה במאה ה־18, נחשב לרומן האמריקאי הגדול בכל הזמנים. הוא פורש את סיפורו של ישמעאל, צעיר הרפתקן שמצטרף כאיש צוות לספינה שיוצאת לצוד לווייתנים. על הסיפון הוא פוגש את קפטן אחאב, רב־החובל שנחוש ומשתוקק לצוד את הלווייתן הלבן המסוכן מובי דיק שאכל את רגלו. זהו מסע נקמה נועז, וסיפור מלא סמלים, מטאפורות ואזכורים ספרותיים, מיתולוגיים, היסטוריים, דתיים ומדעיים.
בהתאם וברוח היצירה יצרו פולונסקי ופאוסט רצף של דימויים מרשימים ומיוחדים בשחור־לבן, בהם סופת דגים, סופת עיתונים, צבים ואפילו עין של לווייתן שממנה נוזל שמן לווייתנים ומציף את הבמה, זהו דימוי חזק שלא בכדי נבחר להופיע בכרזה של המופע. "במאה ה־19 ציד הלווייתנים היה קצת כמו תעשיית הנפט או ההייטק של היום. היו שם הרבה מאוד כסף ואמוציות. לונדון ופריז הוארו בשמן לווייתנים אז אפשר לדמיין את כמות הלווייתנים שצדו. לכן ההתייחסות שלנו היא יותר לשמן שמאחורי הלווייתן ולא ללווייתן עצמו. זו לא התייחסות לסיפור אלא למשמעויות", אומר פולונסקי. "הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהיו סנסציוניים באותה תקופה, והמדיה העיקרית היתה עיתונות וזה אחד העולמות שלנו", הוא מסביר את תנועת העיתונים המעופפים שאני רואה על המחשב שלו. הדימויים המאוירים יוקרנו על שלושת הקירות שעוטפים את הבמה ואת הרקדנים. "הדימויים יופיעו על הקיר ובמקביל הרקדנים ייצרו אותם על הבמה. יש קשר אינטואיטיבי ביניהם. יצרנו שילוב בין שפת הירוגליפים מצרית לעולם הימי".
3 צפייה בגלריה
דימויים מתוך המופע “שילבנו בין שפת הירוגליפים מצרית לעולם הימי"
(איור: מיכאל פאוסט ודוד פולנסקי)
אבשלום, מה משך אותך דווקא לקלאסיקה הזאת?
"יש בספר הזה הוא משהו מאוד מיתי. הוא מורכב ורב־שכבתי ויש בו גם משהו אבסטרקטי. הנרטיב נשען על דברים אמיתיים והיסטוריים אבל הוא מציף רעיונות, תחושות וריגושים שקשורים להוויה שלנו כבני אדם, לחיבור שלנו לטבע, לאמנות, למדע ולתקשורת. יש ביצירה הזאת מקורות שהם סוג של דוקומנטציה, של פיסות חיים שמלוויל לקח מעיתונים, וקשורים לעולם של תחילת העיתונות או התקשורת. עוד עניין שאני לא יכול להסביר הוא המשיכה שלי לעולם של הים, בלי להיות חובב ים כי אני כמעט לא הולך לים. לווייתנים העסיקו אותי הרבה שנים"
במה העבודה אקטואלית?
פולק: "אם הכוונה היא לעניין הפוליטי, אז ישנה הדמות של קפטן אחאב, שלא מעניין אותה אף אחד חוץ מאשר האג'נדה שלה. שכולם ימותו רק שהוא ישיג את מטרתו, לנקום ולחסל את כל מה שסביבו. יש גם את הרס הטבע ועולם המשאבים וההתייחסות שלנו לזה. כולנו יודעים שיש בעיה אקולוגית ומשבר אקלים אבל רובנו לא בקיאים בפרטים. גם את מובי דיק אנשים מכירים אבל לא תמיד יודעים מה התוכן. אלה דברים דומים. בני אדם יודעים קצת על פני השטח ולא תמיד נכנסים לעומק, מקבלים את הדברים במנות קטנות והכל נורא מתקצר - התקשורת בין בני אדם, היכולת להתרכז, להקשיב, להתעמק. לא סתם טוויטר וטיקטוק מצליחים, הכל נהיה נורא קצר. בעבודה אנחנו לא מסבירים את הדברים אלא מציפים ומגרים את המחשבה. אנחנו לא אומרים במפורש שיש הרס בטבע, גזענות, פנאטיות ו־Metoo#. השאיפה היא לעורר רגש, מחשבה, שיח".
"מי שמנצל את המשאבים ומופעל על ידי נקם ואלימות הוא גבר לבן", אומר פולונסקי. "אבשלום הכניס דמות נוספת שלא כתובה בספר והיא אשתו של אחאב". "זה עבר כמה גלגולים", אומר פולק. "בסופו של דבר זה מכתב למערכת שכותבת אישה בעילום שם על החיים שלה וההתעללות שהיא עוברת מצד בעלה. זה קצת קשור לאירועים עכשוויים של נשים שמפרסמות מאמרים נגד כוכבים כאלה ואחרים".
כמה העבודה עם אבשלום שונה מדברים אחרים שעשיתם?
פולונסקי: "השאיפה היא תמיד לעשות מה שעוד לא עשינו. שנינו עוסקים בסיפורת חזותית, וזה שאין סיפור מוכתב זה הכיף והחידוש בשבילנו". פאוסט מוסיף: "זה הפוך מאיך שאנחנו רגילים לעבוד. אנימציה היא הסוג הכי מובנה של עשיית סרטים, כי זה יקר ולוקח המון זמן ולכן עושים הכל מפורט מראש כדי לא לעשות עבודה מיותרת. פה אין תסריט, אין מטרה מוגדרת ובהתחלה זה קצת מבלבל, אבל ברגע שמרפים ומתחילים לשחק, כל מיני רעיונות יצירתיים שהופיעו ולא מצאו אאוטלט מוצאים את המקום שלהם בעבודה, וזה מרענן וכיפי".
איך היה תהליך העבודה המשותף?
פולונסקי: "התפקיד שלנו הוא להכניס סדר ולחפש את הקונקרטיות כי בסופו של דבר אנחנו עושים אנימציה. אז אנחנו מסכימים על סצנות, עושים סקיצות, מעצבים ואחר כך רואים איך זה עובד עם הרקדנים. זה פינג פונג".
"מבחינתי זו לא תפאורה בכלל אלא עוד משהו שאמור לעמוד בפני עצמו", מוסיף פאוסט. נראה שהם מאוד נהנים מהתהליך והם מסכימים שזה הדבר הכי חשוב. "אם אין את רגעי ההנאה, הכיף והשטויות, זה לא שווה את זה", אומר פולק. "האתגר, הסקרנות והכיף הם חדוות היצירה, הלב של הדבר".
