אשכול נבו: "בספר זה רק מילים - על המסך זה קשוח"
אשכול נבו: "בספר זה רק מילים - על המסך זה קשוח"
כשהסופר אשכול נבו קיבל מייל מהבמאי נני מורטי, בבקשה לעבד את ספרו "שלוש קומות" לסרט, הוא חשב שמותחים אותו. כשראה את הסרט לראשונה התקומם. רק כשהגיע להקרנה בפסטיבל קאן השתחרר ושחרר. "בשורה התחתונה העיבוד של מורטי זה נס שקרה לי בחיים"
יום אחד לפני חמש שנים קיבל הסופר אשכול נבו מייל מנני מורטי, אחד הבמאים החשובים באיטליה היום. במייל היה כתוב משהו כמו "קראתי את ספרך 'שלוש קומות', אני רוצה להפוך אותו לסרט, מה דעתך?". נבו קרא את המייל פעם ועוד פעם, והחליט שמדובר במתיחה. מה לבמאי זוכה קאן (על "חדרו של הבן" מ־2001) ולספר ישראלי מקומי מאוד.
אז הוא ענה לו כמו שעונים למתחזה. הוא כתב לו משהו כמו: "מר מורטי, האם תוכל להרחיב מעט על החזון שלך בנוגע לסרט". עברו שלושה ימים, ונבו היה בטוח שהנה, נחשפה התרמית. אבל אז הגיע מייל של כמה עמודים ובו החזון המדויק בנוגע לסרט. "היה שם פירוט עד לרמת הסצנה, כולל כל השינויים שהוא רוצה לעשות באדפטציה לקולנוע", מספר נבו. "הבנתי שזה נני מורטי האמיתי, והיתה תחושה של סמכות, שהוא יודע מה הוא רוצה. אז נתתי את הסכמתי ובחרתי שלא להיות מעורב".
כעת מוצג בבתי הקולנוע הסרט האיטלקי "שלוש קומות", שמבוסס על ספרו של נבו מ־2015. שתי היצירות האלה טובות ופיוטיות, ועומדות כל אחת בפני עצמה. יש ביניהן זיקה עמוקה, אבל הן גם שונות זו מזו. דווקא הפער בין הספר לסרט מרתק, כי הוא מאפשר לעמוד על השוני בין המדיום הספרותי לקולנועי, וגם לראות איך סיפור ישראלי מאוד נהפך לסיפור איטלקי, ובעצם אוניברסלי.
נבו (51), נכדו של ראש הממשלה לוי אשכול, נולד בירושלים. בילדותו שהה עם משפחתו בארה"ב, הוא שירת כקצין מודיעין, למד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וב־2001 ראה אור ספרו הראשון "צימר בגבעתיים". מאז פרסם רומנים רבים וספרי ילדים, והוא נחשב לאחד הסופרים המצליחים פה (ספרו לילדים "מחשבה ממתינה" ראה אור עכשיו).
"שלוש קומות” מספר על בניין אחד, שלוש משפחות. בקומה הראשונה גבר שמתוודה על אובססיה: הוא בטוח שהשכן המבוגר פגע בילדה שלו, ומבקש לברר ואפילו לנקום; בקומה השנייה אישה שבעלה עובד רוב הזמן, היא מגדלת כמעט לבד את שני ילדיה, וכשהאח של בעלה, שאיתו קיים סכסוך, דופק בדלת לאחר שהסתבך עם החוק ועם השוק האפור — היא פותחת לו, ונפתחת כלפיו; בקומה השלישית גרה שופטת בדימוס שמדברת דרך המזכירה האלקטרונית הישנה אל בעלה המת, מספרת על ההתנכרות של בנם יחידם, ועל התגליות החדשות בחייה. אלה סיפורים נוגעים ללב, ושלוש הקומות של הבניין הן מין מטאפורה לחלקים בנפש האדם על פי פרויד: האיד (יצרים ודחפים), האגו (התהוות האני המודע) והסופר אגו (המצפון הביקורתי).
אבל מורטי ערבב בין הקומות, ושאלות שנבו השאיר פתוחות בספר, מורטי החליט לסגור. התוצאה יפה ומרשימה ומטרידה לפעמים. ועוד דבר: המחאה החברתית בישראל של קיץ 2011, שמופיעה בספר כמשל ליציאה ממה שנבו מכנה "בורגניסטן", ערעור הסדר הישן לטובת סדר חדש וצודק יותר — הופכת בסרט למחאה על היחס למהגרים באירופה.
2 צפייה בגלריה
אשכול נבו עם נני מורטי בפסטיבל קאן. "בפעם הראשונה שצפיתי בסרט ראיתי בעיקר את מה שהלך לאיבוד בעיבוד. אשתי בתבונה אמרה לי 'אל תכתוב למורטי. עכשיו תנשום'"
(צילום: גטי אימג'ס)
"אחרי המייל ההוא, הפעם הראשונה שנתקלתי שוב במורטי היתה כשהגעתי לצילומים", מספר נבו. "הצילומים התקיימו ביער ליד רומא, הגעתי לסצנה שבה האמא באה לבקר את בנה הכוורן אחרי שלא דיברו חמש שנים. נסענו במכונית ואז בעוד מכונית ואז יש ואנים של קולנוע עם טריילרים ענקיים, ואני תוהה מה עושה סצנה מהספר שלי, שמתרחשת ביישוב קטן בערבה, פה באמצע יער איטלקי? הרגשתי כאילו מישהו נכנס לחלום שלי ועובד איתו. אני הרי יודע איך נראות הדמויות שלי, ופה הן לבושות כל כך יפה, והנה פתאום השחקנית מרגריטה ביי מרשימה כל כך. גם אלבה רורוואכר היא שחקנית שלא תיאמן, הלב שלך יוצא אליה. מורטי היה אדיב. הוא עצר את הצילומים, התנצל על השינויים שנאלץ לעשות בטקסט, והושיב אותי לראות את כל הסצנות שצולמו".
לקראת קאן צפית לראשונה בסרט המלא, איך הרגשת?
"קשה. ראיתי בעיקר את מה שהלך לאיבוד בעיבוד. אשתי בתבונה אמרה לי 'אל תכתוב לו עכשיו, תנשום'. אחרי כמה ימים עברתי למסך הגדול, צפיתי בזה לבד, וראיתי שזה סרט יפה, שיש לו כוח משלו ודגשים משלו. השחקנים הבוגרים והילדים משחקים מאוד יפה, והפיוטיות של נני מורטי מבליחה שם".
"כשהגעתי לסט מורטי היה אדיב. הוא עצר את הצילומים, התנצל על השינויים שנאלץ לעשות בטקסט, והושיב אותי לראות את כל הסצנות"
הצפייה הבאה כבר היתה בפסטיבל קאן, חגיגה גדולה עם עוד 2,000 איש באולם. "זו חוויה מיוחדת", הוא מספר, "יכולתי להרגיש את הצער של הצופים, הבחנתי באנשים שבוכים בסרט, או עוצרים את נשימתם במתח, או זזים באי־נוחות כשהגבר בקומה הראשונה שוכב עם הנכדה של השכן המבוגר, כדי לגלות דרכה מה קרה לבת שלו. בספר זה רק מילים, על המסך זה קשוח. זו טלטלה עזה להיות סופר מעובד. אבל בשורה התחתונה, זה נס שקרה לי בחיים".
הסרט, מתברר, העניק לספר חיים חדשים. באיטליה המכירות של "שלוש קומות" עמדו על 60 אלף עותקים, ועם צאת הסרט קפצו ל־120 אלף עותקים. "זה הספר הראשון שלי שמכר יותר עותקים באיטליה מאשר בישראל", אומר נבו. "יש לי עוד בית ספרותי. אני כותב בעברית והקהל שלי זה הישראלים, אבל יש בזה משהו משחרר. הספר 'גבר נכנס בפרדס' יצא שם לפני שלושה חודשים ומתקבל מאוד יפה, מבחינת היחס התקשורתי והיקף הביקורות זו אותה עוצמה שיש בארץ — זכיתי".
אתה עוסק הרבה בנושאי הבית הפיזי והנפשי. כמה זה יכול להיות רלבנטי לאיטלקים?
"ב'צימר בגבעתיים' וב'ארבעה בתים וגעגוע' הבית העסיק אותי ברמת התשתית, האם בכלל יהיה לי בית, האם ארגיש בבית, קינאתי באנשים שידעו בוודאות איפה הבית שלהם. אני לא הצלחתי למקם את עצמי, אולי בגלל הילדות שהיתה לי. היום, אחרי שנולדו הבנות שלי, אני יודע איפה הבית, ואני כותב יותר על משפחות. וזה נושא שמאוד מעניין את האיטלקים. נכון שלישראלים אין הפריבילגיה של האיטלקים, הביטחון בקיום הלאומי שלהם. פה עוד נלחמים על כל פיסת קרקע, על כל דירה בשכירות, על היכולת לשבת בדיזנגוף בלי לפחד, והיישובים בעוטף עזה שלא יודעים אם הילדים שלהם בשבוע הבא עוד פעם יהיו בפוסט־פוסט־טראומה. אולי בגלל זה נולדים פה כל כך הרבה סיפורים טובים".
