"סוג של חסד": התעללות בצופים
"סוג של חסד": התעללות בצופים
כמו כל סרטיו של יורגוס לנתימוס ("מסכנים שכאלה"), גם "סוג של חסד" זוכה לשבחי המבקרים והקהל, אף שהוא סרט רע־לב, שכאילו בא לתקן עולם, ובעצם מקלקל אותו
בכל עשור צצים להם כמה במאים, שמגיעים לקולנוע כדי לזעזע, וכמעט תמיד הם אירופים. יש להם עקרונות נעלים שהקולנוע שלהם יבעט לבורגנות באשכים ויכאיב לה כהוגן, והנשק שלהם הוא סרטים לא־מהוגנים, מלאים בסקס בוטה, איברים כרותים והפרשות גוף. אבל במקום להזדעזע, הקהל אנין הטעם, הבורגני והאופנתי מריע להם ומעריץ אותם, פסטיבל קאן מעניק להם את פרסיו הגדולים, והשחקנים הכי גדולים משתוקקים לעבוד איתם, להתפלש עבורם בהפרשות בעירום מלא. בשנות השבעים קראו להם מרקו פררי, דושן מקבייב, לואי בונואל ולנה ורטמולר. בשנות השמונים הם היו דיוויד לינץ' ופיטר גרינאוויי. בשנות התשעים זה היה אמיר קוסטוריצה. בשנות האלפיים אלה היו לארס פון טרייר, מיכאל האנקה וגספר נואה. ועכשיו קוראים להם רובן אוסטלונד ויורגוס לנתימוס.
הבמאים האלה כל כך משוכנעים שהם מזעזעים את העולם, שהם מקבלים ממפיקים בכירים תקציבים נדיבים כדי לצלם את סרטיהם באנגלית, כדי שכל העולם ייהנה מההתרסה שלהם. הבורגנים לא מבינים שצוחקים עליהם, והבמאים לא מבינים שהצופים לא מבינים אותם. אבל העולם לא לומד וממשיך לחשוב שמי שעושה סרטים רעי־לב הוא בטח צדיק גדול שסרטיו נועדו לתקן את העולם, כשהם למעשה רק מקלקלים אותו. ושנים אחרי שוך התשואות, מתברר גם שלא מעט מהבמאים הגדולים האלה, שהתעללו בדמויות ובקהל, התעללו גם בשחקנים (ובעיקר שחקניות).
הכוכב הנוכחי של הגל המגעיל החדש הוא לנתימוס, מיזנתרופ יווני מוכשר, אסתטיקן בחסד, שכבר 15 שנה, מאז "שיני כלב" ב־2009, משתמש בכל כוחות־העל הקולנועיים שלו כדי להמחיש לצופיו שהעולם הוא מקום דוחה ואלים, ושהקשר היחיד האפשרי בין בני אדם הוא זה של ניצול וכפייה. סרטו החדש "סוג של חסד" מגיע אל מסכי הקולנוע בסך הכל חמישה חודשים אחרי סרטו הקודם, "מסכנים שכאלה", שקטף ארבעה אוסקרים ואת הפרס הגדול בפסטיבל ונציה. לנתימוס חוזר לשתף פעולה בפעם החמישית עם התסריטאי הכמעט קבוע שלו אפטימיס פיליפו, ועם ווילם דפו ואמה סטון, כוכבי "מסכנים שכאלה". יחד הם יצרו סרט באורך 165 דקות, שמורכב משלושה סרטים קצרים (55 דקות כל אחד).
לנתימוס מרבה לעסוק בעולם שנוטל מהאנשים את החירות ואת חופש הבחירה. עולם שתושביו חיים בו במציאות של רודנות מתוך בחירה. שניים מתוך שלושת הסיפורים ב"סוג של חסד" עוסקים בכתות, שבראשן עומד דפו. בסיפור הראשון דפו הוא מעין מנכ"ל של תאגיד בינלאומי, שעובדיו נתונים למרותו הבלעדית, והוא מחליט מדי יום מה הם ילבשו, מה הם יאכלו, עם מי הם יתחתנו. לכל הדמויות יש את ראשי התיבות ר"פ בשמן, ואחת מהן — מכריז שם הסיפור — עומדת למות. כשיום אחד הבוס פוקד על העובד שלו להרוג אדם, העובד מחליט למרוד ולפרוש, רק כדי לגלות שאחרי שנים שבו כל הזמן אמרו לו מה לעשות, מאוד קשה לפתח רצון חופשי. דפו, במעין תפקיד של אל המחליט מי יחיה ומי ימות, ממשיך כאן וריאציה לדמות של גודווין, המדען המטורף אבל האבהי מ"מסכנים שכאלה".
בסיפור מספר 3 דפו פוקד על נתיני הכת שלו לשתות את הדמעות שלו ולצאת למסע בחיפוש אחר דמות משיחית, אשה צעירה עם נתוני גוף מושלמים, עם אחות תאומה מתה, ושיש לה כוחות ריפוי פלאיים. האם אשה כזאת קיימת? למסע הזה יוצאים שני חברי הכת (סטון וג'סי פלמונס, שזכה על הופעתו בפרס בפסטיבל קאן האחרון), אבל כשהאשה נאנסת, היא נענשת בכך שהיא נזרקת מהכת.
אותה סטון תחזור בסיפור מספר 2 כאשה ששבה מהעידרות של כמה שבועות על אי בודד, שלחופיו התרסקה סירת המחקר שלה. בעלה, שכבר חשב שהיא מתה, חווה התמוטטות עצבים, משוכנע שזו לא אשתו ומבקש להתחיל לאכול איברים מגופה כדי שהיא תוכיח לו את אהבתה. אז היא מתחילה לקצוץ את עצמה למענו.
אוכל והפרעות אכילה (כמו גם משקל גופו ההולך ומצטמק של פלמונס בסרט) עומדים במרכז כל סיפור, כמו גם עיסוק כפייתי בסקס ומוות, לא בהסכמה. כמעט מענג לנתח את שפת הקולנוע ומשחקי העלילה של לנתימוס, ואת שלל המוטיבים והרמזים השזורים בין סיפור לסיפור. הוא יודע איך לגרום לחבית הדם והקיא שלו להיראות אינטליגנטית ועשירה בתוכן. אבל הניתוח הזה, שמפתה לשתף איתו פעולה ולנסות להבין מה פשר הסימבוליזם של הסרט, הוא הסחת דעת. כי "סוג של חסד" הוא סרט עשיר על חיים זולים, הוא סרט אסתטי על עולם מכוער, ולצלול למוטיבים שבו זה לשחק לידיו ולהשקפתו של לנתימוס שמנסה לשכנע אותנו שאנחנו חיים בעולם קניבלי, שבו האופציה היא לאכול את הזולת או להיאכל. זו קומדיה שחורה ללא הקומדיה, ואפילו ששמו של הסרט, "סוג של חסד", הוא מן הסתם אירוני: אין חסד בסרט הזה. לא לדמויותיו ולא לצופיו.
