"לא עשינו סרט על אפליה אלא על קולנוען שהצליח כנגד כל הסיכויים"
"לא עשינו סרט על אפליה אלא על קולנוען שהצליח כנגד כל הסיכויים"
הבמאי ימין מסיקה היה לפני 30 שנה מלך קלטות הווידיאו עם מלודרמות בכיכובו של אבי ביטר. קרנות הקולנוע דחו אותו והביקורות לעגו לו, אבל דוקו חדש ומרתק מציג אותו כיוצר פורץ דרך שברא שפה משלו. בריאיון עם יוצרי הסרט הם מסבירים איזה בולדוזר הפקתי היה מסיקה, איך חשף במצלמתו רבדים תרבותיים וחברתיים שאיש לא הסתכל עליהם מלבדו ואיך בסוף הכל תרם גם לשואו ביזנס
ימין מסיקה הוא במאי קולנוע חרוץ ופורה, שבמשך שנות פעילותו הוקע על ידי הממסד התרבותי, ובשנות ה־90 אף נכתב עליו שהוא "הבמאי הגרוע בישראל". סיפורו יכול לשמש חומר לעלילה של אחד מסרטיו, ואפילו לסרט הוליוודי שובר קופות.
זה מתחיל בשנות ה־70 בקטמונים בירושלים, שכונת מצוקה ופשע שבה הנער מסיקה מבין את גבולות הגזרה שלו בכל המובנים, החברתיים ואפילו הגיאוגרפיים — פעם נעצר על ידי המשטרה בעוון "שוטטות" כי הגיע לסביבות מוזיאון ישראל, מרחק של קילומטרים ספורים מביתו. הוא מחליט כנגד כל הסיכויים ליצור ולקדם את ראייתו האמנותית. בעזרת מצלמה שמגיעה לידיו, הוא מתחיל לתעד את סביבתו.
מהחומרים האלה הוא מארגן תיק עבודות ומנסה להתקבל ללימודי צילום בבצלאל בירושלים ונדחה. הוא נוסע לארה"ב ומתקבל עם אותו תיק עבודות לבית ספר יוקרתי לצילום בניו יורק ואחר כך ללימודי קולנוע בסן פרנסיסקו. בתום הלימודים הוא חוזר לישראל ועושה בה עשרות סרטי קולנוע פופולריים כמו "קורבן האהבה", “בוכה בגשם" ו"שלום לך סיגל", אלה סרטים שהושפעו מסרטים טורקיים, הודיים וערביים, רוויי אקשן ומלודרמה, עם ייצוג מזרחי, נקודת מבט חברתית וכוכבים וזמרים מזרחיים כמו אבי ביטר, תמיר גל וליאת בנאי.
הסרטים מופצים בקלטות וידיאו בשכונות ועיירות פיתוח ואהובים מאוד על הקהל, אך נקטלים על ידי מבקרי הקולנוע באכזריות, קרנות הקולנוע מסרבות להעניק להם מימון וגם חבריו לאקטיביזם המזרחי מפנים לו עורף. שנים אחר כך, לאחר שכבר אינו עובד כבמאי, מחליטים יוצרים בני דור צעיר ממנו לעשות עליו סרט תיעודי, שנקרא "הפקות המזרח", כשם חברת ההפקה שלו; ובפסטיבל יוקרתי בירושלים, שבו מוקרן הסרט, זוכים הסרט ומסיקה לתשואות. הקהל נעמד על רגליו ומחא לו כפיים.
הסרט התיעודי הזה, יצירה של חברת ההפקה B FILMS של רפי בלולו ועמנואל ברבי, בבימויו של יניב סגלוביץ', שודר בכאן 11 וזמין כעת לצפייה בכאן BOX. בסרט נראה מסיקה, בן 67 היום, מטיל ספק בכך שסרט עליו אי פעם ישודר בטלוויזיה. "זה נראה כמו בדיחה מתוסרטת, אבל זה אמיתי לגמרי", אומר ברבי בריאיון משותף עם בלולו, "ימין לא האמין שהרגע הזה יקרה".
הבחירה בו אינה מקרית. בלולו (43), במאי ("תעשיית האשליות", "לא אשכנזים. ישראלים"), בוגר סם שפיגל, ומרצה לקולנוע, וברבי (38), שבא מתחום הטלוויזיה, החדשות והתחקירים, מתעקשים על פרויקטים בעלי משמעות חברתית, פוליטית או תרבותית, כאלה שנותנים במה לקולות שלא על סדר היום או על המסך באופן קבוע. "מה שמעניין אותנו זה מקומות קצה שיכולים להשפיע או ללמד אותנו על החברה הישראלית", אומר בלולו, "עמנואל מגיע מהחדשות ואני בא מאקטיביזם תרבותי וחברתי וזהות מזרחית. לשנינו יש רגישות פוליטית וחברתית, ואפילו מידה מסוימת של נאיביות שגורמת לנו להאמין שאנחנו יכולים לתרום לשיח בעולם אינפנטילי ופופוליסטי, שבמורכבות יש מידה של חמלה ואהבה — כי כשאתה מספר סיפור מורכב, בני אדם יוצאים אנושיים".
כך עשו בסרט שהפיקו "מוות באום אל חיראן", שביים דורון ג'רסי וזכה בפרסים בדוקאביב השנה, וכך עם הסרט הנוכחי. "הפקות המזרח" הוא סרט יפה, מורכב ומחכים וגם ממש מהנה לצפייה. בלולו מייחס את החלק האחרון לבמאי יניב סגלוביץ' . "הוא עבר מסע עם הסרט שאנחנו מקווים שגם הצופה יעבור", אומר ברבי. "אם בהתחלה הוא הסתכל על הסרטים של מסיקה בגיחוך והיה לו קשה לשמוע את רפי מסביר שהוא קולנוען לכל דבר, בסוף הוא ממש גונן עליו והתאהב בו". בלולו מוסיף: "הוא לא הביא את האובר־אינטלקטואליות ואת אכילת הראשים שמאפיינת אותי. הוא בא מבחוץ, עם קלילות מסוימת וזה הקסם של הסרט — שואו ביזנס".
על הקהל שרתה הילה
הרעיון לסרט נוצר כאשר בלולו היה סטודנט בסם שפיגל ולמד אצל הבמאי והמרצה לקולנוע ניסים דיין. "אני בחרתי לעשות עבודה על ימין מסיקה ועל 'הרגישות החדשה': הגל החדש של הקולנוע הישראלי, סרטי האיכות של שנות ה־80, של במאים כמו ג'אד נאמן, איתן גרין ורם לוי", הוא מספר. "הם אלה שהתוו את התיאוריה והתפיסה של איך קולנוע ישראלי צריך להיות. השוויתי בין הסרטים של ימין מסיקה לסרטיהם וקיבלתי 100 על העבודה, והעניין הזה רץ לי במוח כל השנים. סרט על בן לאנשים שהגיעו מרצף של זהות קבועה, שנולד פה, חווה את ההאצה של המודרניות והניסיון לחנך אותו מחדש. סיפרו לו שההורים שלו טועים, עד שהבין שהבעיה לא בהם אלא במערכת".
רעיון היה. עכשיו רק היה צריך לשכנע את ימין מסיקה להצטרף, וזה היה קשה. "ימין מאוד מאוד חשדן ופגוע", מספר בלולו. "את יודעת אילו השפלות הוא עבר? ביקורות קוטלות, לעג בטלוויזיה, מול כל המדינה. זאת התעללות נפשית קיצונית. אני חושב שהוא בפוסט־טראומה לכל דבר".
"הסברנו לו שלא באנו ממקום לועג, ממקום של דאחקות", אומר ברבי. "אבל גם את זה הוא חווה. הוא אמר שצלצלו אליו מ'רק בישראל', שצחקו על הסרטים שלו, וגם הם אמרו לו שהם שלא באים לצחוק עליו. הפגיעות שהוא עבר במשך השנים גרמו לו להישמר. לקח לו הרבה זמן לסמוך עלינו".
"אני ממש אשמח שאורנה בנאי תראה את הסרט", אומר בלולו. "מעניין אותי אם היא מכה על חטא. לא רק על מה שעשו לסרטים של ימין, גם על הדמות של לימור שהיא גילמה שם. זה אחד המופעים הכי גזעניים שנראו על מסך הטלוויזיה. העובדה שאורנה מזרחית לא משנה בכלל".
לבסוף מסיקה התרצה ו"מהרגע שהוא הסכים, האחריות עברה אלינו והיא מאוד כבדה", אומר ברבי. "אמרנו לו שכשיהיה ראף־קאט, הוא יוכל לצפות בסרט — דבר שאנחנו לא עושים. הוא ראה את הגרסה הכמעט סופית של הסרט ולא היתה לו הערה אחת".
"הוא התרגש מאוד", מוסיף בלולו, "והשיא היה בפסטיבל ירושלים כשהקהל נעמד על הרגליים והריע לו. על הקהל שרתה איזו הילה. סוג של תיקון. הילדים שלו, שהיו שם, לא ידעו על כל העבר הזה שלו בכלל. כמו הרבה אנשים שספגו טראומה הוא לא דיבר על זה", אומר בלולו. "הוא בולדוזר יצירתי. לאורך השנים הוא עשה עשרות סרטים. תיעד אזורים דוקומנטריים שלמים שאנשים לא תיעדו, מאבקים בשכונת התקווה, ובכפר שלם. יש לו כמות של סרטים שארכיון המדינה היה שמח אם היה לו. יש לו טביעת אצבע על הישראליות".
זה מה שניסיתם להראות?
"לא עשינו סרט על אשכנזים ומזרחים, דיכוי ואפליה: זה סרט על יוצר, קולנוען, שמצליח כנגד כל הסיכויים, מזהה טכנולוגיה זמינה וחדשה של צילום והפצה של קלטות וידיאו ומייצר באמצעותה אסתטיקה ושפה. יש לו משנה סדורה. הוא ניאו־ריאליסט עם תפיסה סוציאליסטית. יש לו הומניזם שיושב חזק מאוד בלב העבודה — גם אם צריך לתת ביקורת על כך שהקולנוע שלו אלים וסקסיסטי. הוא קולנוען אקטיביסטי, שמגיע לשכונה ונעזר בתושבים. הוא מאפשר להם להביע את עצמם, להתעצם. הוא ויתר על ההכנסות הכלכליות שלו, הוא לא ראה שקל מהסרטים האלה, כי הוא אידיאליסט. בגלל שזה היה בשוליים זה לא היה מוסדר — ואין כאן קריאת יתר של הסרטים שלו".
השר על גלי פופוליזם
העיסוק של הסרט בקולנוע הפונה לקהל רחב ולא אהוד על קרנות הקולנוע מוביל באופן מתבקש לרפורמה שמנסה להנהיג שר התרבות מיקי זוהר. ""נפגשתי איתו ואמרתי לו: 'אנחנו היוצרים והיוצרות, הסופרים והסופרות — התנאים והאמוראים של העם היהודי בני זמננו'", אומר בלולו. "זה נשמע יומרני ופומפוזי, אבל יש לזה משמעות אמיתית. ברגע שאתה פוגע ביצירה הישראלית לא יהיו יצירות גם על 7 באוקטובר, או על המשפחה הישראלית. חוץ מזה, אם הוא חושב שהמדד היחיד לסרט קולנוע הוא הבידורי, אז הוא חוטא לתחום שלו. מבחינתי זו ממש שנאת ישראל.
"מעבר לכך, אם מיקי זוהר לא סופר 400 אלף צפיות בכאן 11, שזה הרבה יותר מכרטיסים בקולנוע, הוא לא מבין את המודל הכלכלי. כמו כן צריך גם סרטים שיאתגרו את הממשלה כי אוי ואבוי אם נחיה במקום שבו לא קוראים תיגר על השלטון. מהרגע שאתה עושה ליוצרים דמוניזציה, הופך אותם מפרטים מגוונים ושונים שמביאים קול אחר וקורא להם 'אלה מתל אביב' או הקבוצה המדומיינת הזאת של 'השמאל' — אתה חוטא".
"גם שר התקשורת שלמה קרעי שבודק מה אומרים בתאגיד ולפי זה יחליט אם לתמוך בו — לוקה בחוסר הבנה", אומר בלולו, "ואני עושה איתו חסד כשאני אומר שזה נובע מזה. הם נישאים על גלי הפופוליזם ומשתמשים בפצע האמיתי בחברה הישראלית בצורה פופוליסטית. אם אתה רוצה שילד מעפולה או מאום אל־פחם או דימונה יגדל להיות קולנוען ויראה את גיבורי התרבות שלו על המסך — אל תגרע ממנו את הקולנוע הנוכחי. תוסיף עוד 300 מיליון שקל ותסתכל עשר שנים קדימה".
