מתים על החיים: סרט שחושף את הצד האכזרי שבהמתת חסד
מתים על החיים: סרט שחושף את הצד האכזרי שבהמתת חסד
"הכל עבר בשלום" הוא עוד חוליה באובססיה של הקולנוע הצרפתי למחלות סופניות ומוות, אבל נעדר את העומק והרגישות של יצירות מופת כמו "מיליון דולר בייבי". התוצאה היא משל משונה על האנוכיות שבהתאבדות
שמישהו יעדכן את שירותי הרווחה בצרפת: הקולנוע הצרפתי סובל ממחלות סופניות וחשוכות מרפא, ונדמה שעבר לו החשק לחיות. מאז "אהבה" של מיכאל האנקה, הגיעו למסכינו עוד ועוד סרטים העוסקים בזקנה, מחלות והמתות חסד: אך לאחרונה הוצג בארץ "מערבולת" של גספר נואה, שעוסק בדעיכתם הגופנית והמנטלית של בני זוג קשישים, והמחשבה — שהולכת ומאבדת מצלילותה — שמא מותם עדיף על חייהם; "האב" (סרט בריטי המבוסס על מחזה צרפתי עם במאי צרפתי) עסק במצבו ההולך ומידרדר של אב קשיש, וגם כאן הבת והאב מעלים על דעתם שהרג האב על ידי בתו יביא לפתרון הבעיה; "שלום ולא להתראות" מספר על אישה הסובלת ממחלה חשוכת מרפא שמעדיפה להביא למותה באופן יזום מאשר לחכות למוות באופן טבעי; "הטוב עוד לפנינו", האופטימי ברשימה הזאת, משתמש גם הוא במחלה סופנית כנקודת מוצא עלילתית לשאלת משמעות החיים; והשבוע מגיע אלינו סרטו החדש והמדכא של פרנסואה אוזון, "הכל עבר בשלום", שבו גבר בן 85 (אנדרה דוסולייה) שלקה בשבץ מוחי שמשתק חצי מגופו מבקש מבתו הסופרת (סופי מרסו) שתארגן לו המתת חסד — בקשה שהוא לא חוזר בו ממנה גם כשמצבו הגופני הולך ומשתפר ותהליך השיקום שלו מתקדם באופן חיובי.
מה פשר העיסוק הזה בהתאבדות, המתות חסד ומחלות סופניות? סרטו של אוזון מלמד אותנו שהמתות חסד אינן חוקיות בצרפת, וצריך לנסוע עד שוויץ אם רוצים לארגן אחת. אפשר לתהות למה צרפת, המתגאה בחילוניות וליברליות, עדיין לא מוכנה לאפשר לאזרחיה את החופש למות, אולם סרטו של אוזון גם מעלה את התהייה עד כמה יש באמת חסד בהמתות חסד.
הבת עמנואל — מסורה ואוהבת ככל שתהיה — חושפת את הצד האכזרי שבהמתת החסד. אנדרה האב היה אדם רגזן, קפדן וחסר אהבה, עד כדי כך שבצעירותו בנותיו ייחלו למותו. ובקשת המוות שלו מוצגת כעוד אחת מההתעללויות שלו בבנותיו, גחמה קפריזית שמסבכת אותן עם החוק ומערערת את מצבן הבריאותי. מה, אם כך, הדבר הנכון מבחינתן לעשות ברגע שהוא מבקש לזרז את מותו? הגשמת המשאלה שלו היא בעצם הגשמת המשאלה הכמוסה שלהן, הוא מעניק לבנותיו את האפשרות להגשים את הרצון הפרוידיאני שלהן להרוג את אביהן. מצד שני, אולי במצב הזה דווקא הסירוב להסכים לו יהיה הנקמה בו ובחוסר האמפתיה שבו הוא גידל אותן?
יש משהו יבש, אגבי וחסר תחכום ב"הכל עבר בשלום", אחד הסרטים החלשים בפילמוגרפיה הצפופה והלא־אחידה של אוזון, במאי שהמותחנים שלו תמיד טובים יותר מהדרמות המשפחתיות שלו. מוות, וחיים ואהבה בצל המוות הם נושאים שהוא מרבה לעסוק בהם, ואף באחרונה בשניים מסרטיו היפים והנוגעים ללב — "קיץ 85" ו"פרנץ". השאלה מה משך אותו לעסוק בסיפורה של אישה שאביה כופה עליה לארגן לו המתת חסד מתחוורת בקרדיט בסוף הסרט כשמתברר שהסרט מבוסס על ספר שכתבה עמנואל ברנהיים, מי שהיתה שותפתו של אוזון לכתיבת התסריטים ל"בריכת שחייה" ו"5X2", שבעצמה מתה מסרטן לפני כחמש שנים, אחרי שכתבה ספר על החלטתו של אביה לשים קץ לחייו. אוזון ודאי הכיר את הסיפור, והסרט הזה נראה בראש ובראשונה כמחווה שלו עבורה.
אוזון לא משכיל לגעת בשאלות הגדולות על משמעות החיים, וכך סרטו נופל מסרטים כמו "הים שבפנים" ו"מיליון דולר בייבי", שהעניקו מבט אמפתי, פיוטי, מוסרי ואף דתי לשאלת הבחירה בחיים או מוות. אבל יש רגע אחד קטן, קטנטן ממש, שאולי מסביר משהו על עמדתו של אוזון לסיפור: כשעמנואל נכנסת לאתר של הארגון השוויצרי שמטפל בהמתות חסד, היא נכנסת לעמוד שכתוב כולו בגרמנית, והיא צריכה ללחוץ על הסמליל בראש העמוד כדי להחליף שפה לצרפתית. עמנואל ברנהיים ואביה יהודים, אביה ומשפחתו הם ניצולי שואה. ברגע קטן ואגבי אוזון מספר סיפור אחר לגמרי: על כך שגם בהווה גרמנים עדיין הורגים יהודים בעבור כסף. דודתה של הגיבורה אף גוערת באב על כך שכניצול שואה יש לו אחריות להמשיך לחיות. אבל האב הגאה והעקשן מסרב להקשיב ולהשתכנע. וכך, סרט שנדמה שעוסק בחופש הבחירה וברצון לחיות חיים של כבוד נטולי סבל, הוא בעצם סרט על כך שהתאבדות היא אקט יהיר ואנוכי.
