הבופה של "המלון של פולטי" שוב פתוח - הפעם כהצגה
הבופה של "המלון של פולטי" שוב פתוח - הפעם כהצגה
בזיל, מנואל וכל צוות "המלון של פולטי" חוזרים שוב, הפעם בלהיט היסטרי בווסט אנד. ההצגה היא חיקוי מדויק, ולעתים מוצלח יותר, של המקור. כולל הסלפסטיק, הגסויות והיעדר התקינות הפוליטית (רק אל תזכירו את המלחמה). הקהל הבריטי מתמוגג ומכיר כל רפליקה, פחות מעניין אותו שכל המיזם נולד כדי למלא את כיסיו המידלדלים מרוב גירושים של האיש שהגה את המלון - ג'ון קליז
התגעגעתם לבזיל פולטי, מנהל המלון הכושל והמיזנתרופי מ"המלון של פולטי"? מתברר שאתם לא לבד. גרסת ההצגה של הסיטקום הבריטי המהולל משנות השבעים שוברת קופות בימים אלה בווסט אנד, ואלפי אנשים באים לחזות במלון הדרדל’ה שבעיירת החוף טורקי (אפילו השלט בכניסה עם האותיות שהתעקמו משוחזר על הבמה) ושואגים מצחוק. ג'ון קליז, שיצר את הסדרה עם אשתו הראשונה, קוני בות (ששיחקה את פולי, המלצרית בעלת התושייה השימושית), התקין את העיבוד הבימתי לבדו, והדביק בהצלחה שלושה פרקים מפורסמים ("המפקחים", "הגרמנים" ו"בעיות תקשורת") למחזה עם התחלה, אמצע וסוף (כולל הפסקה), כמעט ללא שינויים מהמקור.
רק כשרואים את התוצאה מבינים עד כמה החומר מתאים לתיאטרון ומושפע מהפארסות הצרפתיות של פדו, עם הדלתות המסתובבות, אי־ההבנות והטעויות בזיהוי, הפליק־פלאקים הפיזיים ונגיעות הסלפסטיק.
החשש שהביע קליז עצמו, מאווירה עכשווית של תקינות פוליטית מוגזמת שעלולה לחבל בהומור הפוגעני־במתכוון של הסדרה, מתפוגג עד מהרה: מנואל, המלצר הספרדי (כלומר העובד הזר), הוא עדיין שק האיגרוף המטפורי. הדייר הקבוע, המייג'ור הדמנטי, ממשיך לירוק לכל עבר נאצות גזעניות (שרוככו רק במעט); ויש גם עלבונות שמופנים לנכים (כמו אורחת חירשת במלון) ושאר תופינים, והכל נשאר נושכני אבל לא צורם.
רוב הביקורות היו אוהדות, אם כי צדקו אחדים מהמבקרים שכתבו שבמובן מסוים, הקהל ראה את ההצגה עוד לפני שהתיישב באולם. קצת בדומה ל"גבעת חלפון אינה עונה" בהבימה - מדובר בטריפ נוסטלגי שהוא כמעט מופע קריוקי של מותג קאלט, שבו הצופים מכירים כל שורה וצוחקים מהבדיחות עוד לפני שהן נאמרות. במקרה של "פולטי", הנוכחות בקהל של מבוגרים לצד צעירים מעידה על כך שהחומר חוצה דורות, שהורים גידלו את ילדיהם על אלף שידורים חוזרים, ושגם מי שלא מכיר את הסדרה יכול להתחבר למסיבה.
את בזיל פולטי מגלם אדם ג'קסון־סמית, והמשימה שנראתה בלתי אפשרית - לעשות את פולטי "טוב יותר ומצחיק יותר" - כפי שהורה לו קליז, מאיימת להתממש
אין פה שום דבר רענן, טרי או חדשני (אם כי בזיל האנטי־אירופי מתגלה בדיעבד כנביא הברקזיט) וזה פשוט שעתוק של המקור, מפרטי התפאורה ועד להדרכת השחקנים, אבל הביצוע הוא ברמה גבוהה והחיקויים של כל הקאסט מתקרבים לשלמות, כולל הופעת פריצה של אדם ג'קסון־סמית החתיך והווירטואוזי, שמחזיר לחיים כמו במכונת זמן את ג'ון קליז הצעיר, עם אנרגיה היסטרית שעל סף התמוטטות עצבים תמידית. התפקיד הזה צפוי להפוך אותו לכוכב, והמשימה שנראתה בלתי אפשרית - לעשות את פולטי "טוב יותר ומצחיק יותר" מקליז, כפי שמורה לו קליז עצמו באחד הפרומואים להצגה - מאיימת להתממש הלכה למעשה.
קליז, שנמצא כפסע לפני יום הולדתו ה־85 ושעליו כתב אחד המבקרים "האיש שנתן כל כך הרבה לתרבות הבריטית (ולנשותיו לשעבר)" - יזם את הפרויקט בעיקר כדי להרוויח כסף, זה לא סוד: הוא הרבה לספר על הקשיים שאליהם נקלע לאחר שמשפט הגירושים מאשתו השלישית רוקן 20 מיליון דולר מחשבונו, ואפילו יצא לסיבוב הופעות עולמי (שכלל תחנה בישראל) בגילו המופלג (כדבריו) רק כדי להתאושש כלכלית.
עוד הוא מתכנן בעתיד הקרוב עיבוד בימתי לסרט של מונטי פייתון "בראיין כוכב עליון", גרסת מחזמר לסרטו שלו, "דג ושמו וונדה", וסדרת סיקוול אמריקאית ל"המלון של פולטי" (שתתרחש בקריביים), שעליה הוא שוקד עם בתו קמילה, הכל כדי למלא את כיסיו שהידלדלו. ההצגה של “פולטי” מגיעה כמובן עם שפע מרצ'נדייזינג: חולצות, כובעים, ספלים ומה לא - שקליז יגזור קופון גם ממכירתם, כמובן.
כסף הוא נושא כאוב גם אצל חבריו למונטי פייתון. אחד מהם, אריק איידל, התלונן לא מזמן בפומבי, כלומר בטוויטר, על הניהול העסקי ה"אסוני" של הפייתונים. לדבריו, "אנחנו לא מפוצצים בכסף כמו שנדמה לכולם", והתמלוגים מסרטי הלהקה, השידורים החוזרים של תוכניות הטלוויזיה שלה ושאר נכסיה - המתחלקים בין ארבעת חברי הלהקה החיים ויורשיהם של שני החברים שמתו - הצטמקו משמעותית. הוא התלונן על כך שעליו לעבוד בגילו במקום לקטוף ביושר את פירות ההצלחה של המותג שבנה, נאלץ למכור את ביתו בקליפורניה (תמורת 6.5 מיליון דולר), והאשים מפורשות את המנהלת העסקית של הפייתונים (בתו של טרי גיליאם, חבר הלהקה): "גיליאם אחד זה מספיק גרוע. שני גיליאמים יכולים להרוס חברה", חרץ איידל. קליז, מייקל פיילין וכמובן גיליאם האב התייצבו לצד גיליאם הבת. באותה הזדמנות גילה איידל שלא דיבר עם קליז כבר שבע שנים והכריז שהוא "מאושר מזה", ואילו קליז - שקסמו ההומוריסטי נבע מאז ומתמיד מההתעקשות על כך שלא יאהבו אותו ואפילו לא יחבבו אותו - סיפר שהוא ואיידל "מתעבים זה את זה ובזים זה לזה" (אחר כך טען שזה נאמר בהומור, אבל אף אחד לא צחק).
איידל קבל בעבר על העובדה שקליז, שהקליט את קולו של אלוהים למחזמר "ספאמלוט" שאיידל כתב בעקבות הסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש", אכן מאמין שהוא אלוהים וגם גובה על כך שכר מופקע, ושעשה מיליונים מאותו מחזמר. בתגובה כינה אותו קליז "יוקו איידל", באנלוגיה ליוקו אונו שלכאורה פירקה את הביטלס, ופירט מי מהם קיבל כמה מהכנסות "ספאמלוט"- אריק איידל 13 מיליון דולר, וג'ון קליז 650 אלף דולר.
על 10 הופעות האיחוד של הלהקה בלונדון ב־2014 סיפר מייקל פיילין: "הסכמנו בתוך ארבע שניות וחצי לעשות את זה, כי כולנו היינו זקוקים לתזרים מזומנים מיידי". לעומת זאת, חברי הלהקה סירבו לסכום משוער של 20 מיליון דולר תמורת סיבוב הופעות עולמי. לדברי פיילין, "אנחנו זקנים ועייפים ונרגנים, היינו משתעממים עד מוות, ובכנות, אנחנו לא ממש סובלים זה את זה".
