"יש חטופים, אז אני אדבר על זה שאני היפוכונדר?"
"יש חטופים, אז אני אדבר על זה שאני היפוכונדר?"
רמי ורד, שחקן מוכשר, מחזאי שנון ואושיית רשת, כתב קומדיה על החרדות של ישראלים בחו"ל עוד לפני התקרית באמסטרדם: “המציאות נהייתה יותר פסיכית, ואנחנו יותר רדופים ומפולגים”. בריאיון הוא מסביר למה הוא לא עושה חשבון בטוויטר ומדוע אינו עוסק במחזאות פוליטית: "אני כותב קומדיה, ופוליטיקאים לא מצחיקים אותי. הם גורמים לי להיות מוטרד"
זוג יהודי ישראלי וזוג ערבי ישראלי מוצאים את עצמם לילה אחד בחדר בית מלון נידח ומעופש ברומא, אחרי שטיסת הלואו קוסט שלהם נדחתה בעקבות אירוע ביטחוני. כך מתחילה הקומדיה "לילה ברומא" שכתב רמי ורד וביים אילן רונן ותעלה השבוע בתיאטרון בית ליסין.
את המחזה כתב ורד לפני 7 באוקטובר, אך הוא נדחה וחלקים ממנו אף שוכתבו. "מחזה מתאים לתקופה שאתה כותב אותו", אומר ורד. "אז אם אני כותב מחזה על זוג ערבי וזוג יהודי שנתקעים באותו חדר אני לא יכול להתעלם ממה שקורה עכשיו, כשהמציאות נהייתה יותר פסיכית. אנחנו יותר רדופים, יותר לחוצים ויותר מפולגים, אז זה השפיע גם על המחזה".
ורד, בן 60, החל את דרכו לפני 30 שנה כסטנדאפיסט ומאז בנה קריירה מפוארת ככותב, שחקן ומגיש: "הערב עם אלי יצפאן", "יאיר לפיד", "לילה גוב", "רמי ורד", "מלך הכורסה", "משפחה שולטת" וזה המחזה הרביעי שלו. בסגנון כתיבה שנון וסאטירי ורד מעביר מסרים חברתיים וביקורתיים על המציאות הישראלית. הוא עוסק בשאלות של זהות ותפיסות שונות של מוסר. בכתיבתו יש השפעה קלה מעולם הסטנד־אפ בכל הקשור להיעדר פילטרים. "הרצון שלי הוא קודם כל שזה יהיה מצחיק. מצד אחד, אני רוצה שתהיה לאנשים הפוגה של שעה וחצי מהיומיום המבאס, ומצד שני, אני תמיד רוצה להגיד משהו".
מה שהוא רוצה להגיד הפעם נוגע גם לפחדים, מאחרים ובכלל. זה בא לידי ביטוי כבר בהתחלה כששוקי, דמות היהודי במחזה, חושש לדבר עברית בחו"ל או נבהל כשהוא שומע אנשים מדברים בערבית ברחוב. "קל מאוד בתקופה הזו להגיד שכולם פסיכים ולהכליל. יש כאלה שאומרים שכל הערבים טרוריסטים, כל המתנחלים עושים פוגרומים וכל השמאלנים משת"פים. אני כל הזמן פוגש אנשים, ורובם נורמליים ולא רוצים להרוג אף אחד ורוצים לחיות בשקט, רק שהעולם קצת משתגע. אז רציתי להראות במחזה אנשים נורמליים ששטופים במידע מוטה וקיצוני".
רמי ורד מנסה לומר במחזה: "כולם בני אדם. מה שמסכן את העולם אלה אנשים קיצוניים ברשתות החברתיות, אבל הם מיעוט. עד שהיו רשתות חברתיות ישב איזה אנטישמי אידיוט בבלגיה ורצה להרוג יהודים, עכשיו פתאום הוא מוצא ברשתות עוד אלפי חברים כמוהו. האלגוריתם עובד ככה שככל שזה יותר שלילי ופייק - זה יותר נפוץ, ואין על זה רגולציה. התחושה היא שיש הרבה יותר פסיכופתים, אלימים, משוגעים ואנטישמים ממה שיש באמת, וזה יוצר חרדה".
חרדה היא חומר טוב למעמדים קומיים וגם לקונפליקטים. במחזה של ורד יש הרבה משני אלה, כפי שמייצגות אותם שתי האוכלוסיות שהכי לא מכירות זו את זו: יהודים וערבים. "אלה שתי אוכלוסיות שיש להן הרבה דעות קדומות. גם ככה אף אחד לא רוצה להיתקע עם עוד זוג בחדר במלון בלילה, אז תוסיפי לזה את התקופה האיומה של ביטולי טיסות והפחדים שקיימים - הרי אומרים לאנשים לא לדבר עברית בחו"ל, לא לענוד מגן דוד, וגם אני, כשאני שומע ערבית ברחוב, ברור שיש איזו קונוטציה מאז 7 באוקטובר".
בהצגה משחקים שחקנים יהודים וערבים: יניב לוי (שחולק את התפקיד עם מולי שולמן), קרן מור־מישורי, אמיר חורי, ראמא נסראללה, דור אלמקייס והגר אנגל. על השאלה האם היה מתח באוויר בחזרות הראשונות אומר ורד: "לא יודע מה היה בין השחקנים אבל אני תמיד נזהר במה שאני אומר. יש לי רגישות יתר כי יש לי בן אוטיסט, וכשמישהו אומר 'אוטיסט' כקללה זה לא נעים".
הוא מדגיש שהמחזה שלו חברתי ולא פוליטי. "תפקיד התיאטרון זה להציב מראה בפני המציאות, לא משנה מי בשלטון. אם סרטים תיעודיים ועובדות לא משפיעות, אז אף מחזה לא ישנה כלום מבחינה פוליטית. חוץ מזה, אני כותב קומדיה. פוליטיקאים לא מצחיקים אותי, הם גורמים לי להיות מוטרד".
את הטרדה הגדולה שגורמים לו פוליטיקאים מביע ורד בנחרצות בטוויטר. שם הוא לא מסתיר את דעותיו הנוקבות, הוא גם שילם על כך מחיר כלכלי: "יש לי עצב חשוף בדברים מסוימים שאני לא מוכן לקבל, והפסדתי בגלל זה כסף. כל החיים התפרנסתי מלהופיע גם לוועדי עובדים וחברות, אבל עכשיו אם ראש הוועד לא רוצה - לא יזמינו אותי. גיליתי שכשאתה מביע דעה, אפילו בהיסוס כמו שכתבתי בהתחלה, אתה מקבל תגובות אלימות ואיומים פיזיים. מבחינתי זה רק הדליק אותי, כי אף אחד לא יגיד לי מה להגיד ולא יאיים עליי. אני אדם בלי נצרה, כותב מה שבא לי בכל נושא. ואחת הסיבות שכתבתי את המחזה היא שברשתות החברתיות ההרגשה היא שהעולם משוגע וכולם מופרעים וברחוב אנשים סבבה! יש פער ומשהו מאוד לא אמיתי בדבר הזה".
ורד מספר שכשעלתה הצגה קודמת שלו, "עבדאללה שוורץ", הגיע מישהו שנולד וגר בהתנחלות. "אחרי ההצגה הוא אמר לי 'חששתי שיציגו את המתנחלים עם ציצית ועוזי, אבל בפועל ראיתי שזה אנחנו'. הסברתי לו שלא כתבתי על נוער הגבעות אלא על המתנחלים שרובם אנשים נורמטיביים. נהיינו חברים אף על פי שאני לא מסכים איתו בכלום: הוא לא כזה ימין, אני לא כזה שמאל. זה בלוף, כל הביטויים האלה".
אז מה אתה?
"אני אולי שמאל חברתי, בדגש על חברתי. אני רוצה שלאנשים יהיה טוב, שיהיה שוויון זכויות לכל ילד בישראל ושוויון בנטל ואפס סובלנות לשנאה וגזענות. אני יודע מה זו גזענות כי חוויתי אותה בתור ילד. אני רוצה שהממשלה תעזור להורים לילדים עם מוגבלות".
את המשפט האחרון הוא אומר גם מניסיונו כאב לבן אוטיסט, שנלחם למען הקמת מרכז תעסוקה לאוטיסטים בוגרים בפתח תקווה. "לא יכול להיות שהורים לילדים עם מוגבלות יילחמו ללא הפסקה. וגם צריך שכל קשיש יסיים את חייו בכבוד, שחרדים ילכו לצבא או למשהו מקביל. יש לי אח חרדי ואני גדלתי עם כיפות סרוגות, והם לא פחות דתיים ולומדים ועובדים. אין הבדל. כרגע יש פה אפליה על סמך ביגוד".
אחרי 7 באוקטובר הפסיק ורד את הופעות הסטנד־אפ. "קשה לי לכתוב סטנד־אפ כי אין כרגע הרבה סיבות. יש חטופים, חיילים נהרגים כל יום, ילדים הופכים ליתומים, אז מה אני אדבר עכשיו על מה מעצבן אותי? על זה שאני היפוכונדר? אף פעם לא נפלתי כמו ב־7 באוקטובר. אני מזועזע שמנרמלים את המוות, זה לא נורמלי שחיילים נהרגים כל הזמן. אני בעיקר מזועזע מהאדישות והשנאה למשפחות החטופים. אם האנשים האלה היו באים לכיכר החטופים פעם אחת, הם היו מבינים שזה חוסר אנושיות".
